סיפור לפני השינה לילדי המאחזים

תמיד הסתכלתי על הכתבות בעיתונים על הפיגועים שהיו בערב לפני,
אף פעם לא ייחסתי לזה יותר מידי חשיבות. לי זה לא יקרה.
יום אחד כשהייתי בעיר השכנה לקיבוץ שלי, שוטטתי עם חברה
מזדמנת, כרגיל מדברות על הכל, לא משהו חשוב, הגענו לנושא
הפיגועים, אבל שוב פעם חזר המשפט "לי זה לא יקרה".
אז הלכנו, הגענו לקניון, נכנסנו לאחר בדיקה, שיש להגיד ממש
מבישה, נכנסנו והתיישבנו באחד הספסלים בקומה השניה והמשכנו
לדבר ואז הגענו לנושא המוות...
"אני אמות רק בזקנה טובה,לא רגע לפני."
"אבל איך את יכולה לדעת? את אולי יכולה למות היום"
"אני לא, הגורל שלי למות רק אחרי שלושה ילדים ובעל שמן לידי"
"את לא יכולה לדעת... אולי עוד מעט נמות?"
"די, תפסיקי לחשוב על זה.".
החלטנו כבר שנמאס לנו לשבת, סתם ככה ושנלך להסתובב קצת בעיר
המסריחה הזאת, אז יצאנו מהקניון. בכניסה עמד מין איש שהאמת
נראה קצת חשוד, קצת הרבה חשוד, אבל למה שזה יעניין אותנו?
הלכנו, התרחקנו בערך שני רחובות ופתאום בום אדיר, היה פיגוע.
היא התחילה לבכות ואמרה שצדקתי. ניסיתי להרגיע אותה, שתסתכל על
הצד החיובי של הדברים. חמקנו מהמוות.
נפרדנו בתחנת האוטובוס, אמרתי לה שאני אוהבת אותה ושתזכור ששום
דבר לא יקרה לה.
הגעתי הביתה, הבית ריק, לבד לבד, ההורים בחו"ל, עוד אחת
מהנסיעות המזדמנות שלהם ברחבי העולם, משאירים את הבת שלהם לבד.
כבר ממש מאוחר בערך 24:30.
נכנסתי למיטה, התכסתי טוב טוב, שלא יהיה קר ברגליים.
פתאום אחרי כמה דקות אני שומעת רחשים וליחשושים מכיוון הסלון,
ואז פתאום דממה...
אני שומעת צעדים גסים של גבר שמן וקצת ערבית, הדלת נפתחת אני
ממלמלת לעצמי את שמע ישראל. הוא מתקרב, אני משתנקת, הוא פותח
את האור ומכוון עליי
צרחתי "לי זה לא יקרה".
וכדור פילח לי את הלב.
המשפט הזה הדהד לי בראש כל אותו הזמן
"לי זה לא יקרה."