בחושך, המפלצות יוצאות, היצרים הרעים של החיים האלה!
כח המחשבה, הרצון, משמעות החיים..
עוד כל מיני מפלצות מפחידות ומאיימות...
רוצה להרוג אותן אחת אחת, לחתוך להן את הוורידים כמו שאני רוצה
לעשות לעצמי. אבל לא מעיזה!

סיכת ביטחון ביד...

המצפון מכביד עליי, זכרונות מהעבר עם העתיד הבלתי נמנע
מתמזגים, יוצרים ברית איומה, ברית שאין ממנה מוצא!
ביסודי, אני זוכרת, בימי שישי תמיד סבא היה בא לאסוף אותי,
חנקו אותי מדאגה הם לא הבינו שהם חונקים, שאני מתרחקת יותר
ויותר עם כל יום שעובר?!

את הסיכה מעבירה תחושה כה חזקה, צמרמורת שאין כמותה!

סבא היה עומד מאחורי הגדר, כחולה היא הייתה, תמונה שאי אפשר
לשכוח, הייתי הולכת לאט לאט צעד אחרי צעד.
מבפנים נחנקתי, מהמחשבה שאולי כשאני אהיה גדולה, סבא לא יהיה
שם בישבילי, כולם מתים!
לא אכפת לי למות! לא רוצה שאחרים יסבלו!
לא רוצה שאנשים שאני אוהבת ימותו, לא רוצה! עצם המחשבה...

מכניסה את הסיכה לעור, בעוצמה, בנחישות! הצלחתי, בעצמי
פגעתי...
אולי אם אני אפגע אחרים יסבלו פחות?!

הלכתי יותר ויותר לאט, ניסיתי לשמר את התמונה של סבא, מנופף
לשלום, רוצה לחבק.
הרגשתי שזה החיבוק האחרון...
אני עדיין מרגישה ומפחדת אחרי הכל כולם בני תמותה!

הסיכה, עמוק, כאילו מחפשת משהו בתוך העור הכל כך פגיע.
מנסה להשמיד מחפשת יציאה!

דרך ללא מוצא!