נפגשנו באיזו פיצריה קטנה, אחת מרבות שיש בכל מקום בארץ. סתם
פיצריה קטנה עם תנור ענק וכמה שולחנות וכיסאות ליד. האמת,
דווקא בא לי פאלפל או שוורמה, אבל הזהירו אותי שהוא רגיש ונעלב
בקלות. "שטויות", חשבתי, "מה זה משנה פיצה או פלאפל? שניהם
ג'אנק פוד. שיהיה" הוא הזמין פיצה עם בצל ופטריות, אני עם כל
התוספות (אל תסתכלו עלי ככה, הייתי רעבה. וחוץ מזה, מותר מדי
פעם לחרוג מהדיאטה...) וברד אדום לכל אחד לחוד. התיישבנו,
משתדלים לחייך זה אל זו, התחלנו לנסות לנהל שיחה. הוא סיפר על
הלימודים שלו במחלקה למדעי המוח ואיזה עבודות המרצים המעצבנים
שלו רוצים שהוא יגיש להם, אני סיפרתי על הלימודים שלי במדעי
החברה ואח"כ עברנו לנושאים יותר מעניינים...
היינו מתוחים קצת בהתחלה, עד שהקרח הפשיר (תרתי משמע) והשיחה
קלחה. דווקא בחור נחמד. הפיצה והברד נגמרו והזמנו גלידה (מותר
מדי פעם לחרוג מהדיאטה, כבר אמרתי, נכון?) הוא ביקש את סליחתי
ואמר שהוא צריך ללכת למקום שאפילו המלך הולך לבדו, חייכתי
בנימוס.
הגלידה הגיעה ושניה אחרי זה הסלולארי שלי צילצל. חברה שלי,
ליאת שאלה משהו בקשר לבחינה הגדולה שלנו ביום חמישי הקרוב.
חשבתי להגיד לה שאני עסוקה אבל מכיוון שהבחור בשירותים והשאלה
דחופה - דיברנו.
הגלידה ,כצפוי, לא נשארה גלמודה בשטח. זבוב שהגיח מאי-שם נחת
עליה. נופפתי בכפית לסלק אותו והוא חזר. נופפתי שוב ושוב והוא
חזר. אני מנופפת - הוא עושה סיבוב מסביבי - וחוזר מכיוון אחר.
"אוף איזה מעצבן, שילך כבר!" פלטתי. "מה? מה אמרת? שאלה ליאת.
עזבי, לא חשוב עניתי. אני צריכה לסגור. נדבר מחר, טוב? "או.קי"
אמרה ליאת וסגרה.
הוא חזר לשולחן ואכלנו את הגלידה. השתרר שקט. "מוזר", חשבתי,
"מקודם הוא דיבר כל כך הרבה..."
אח"כ כשהוא ליווה אותי לתחנת האוטובוס הוא אמר שהוא מצטער, אבל
לא נראה לא שילך בנינו.
עד היום אין לי מושג ממה הוא נפגע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.