"תגידי, זה אמיתי זה?", שאלתי בחוסר טאקט אופיני, והצבעתי עם
חצי חיוך לכיוון החזה הענק שלה. -"אורגינל מהבית", ענתה בלי
להתבלבל. הרבה זמן לא ראיתי את כרמית, מאז שעזבתי את עיר
הולדתי עברו כמה שנים, עד שנפגשנו באותו אירוע. וחברי, ניצן,
חייך ועשה לי תנועות עם הידים מאחורי גבה, ולאחר שהלכה, אמר:
"איזה אורגינל, חה, חה, חה, אין דבר כזה בחיים... ואני, את
הבג'ג'ים האלו עוד מחצתי כשהיתה בת 16... לא, זה לא יכול
להיות, היו לה אז תפוחים קטנים, אבל עכשיו...", והמחיש לי
בידיו את הגודל והוסיף תנועות עיסויי, לסיכום עדותו. -"נו,
טוב, עבר קצת זמן מאז, היא כבר אחרי הצבא, דברים משתנים",
הערתי בנסיון להגן עליה משום מה. והוא: "לא בא בחשבון, אין
מצב... אתה מכיר את אמא שלה, איזה קטנים יש לה, ואבא שלה גם
שחיף כזה...", ושנינו חייכנו.

בביקור הראשון הראה לה המנתח פלסטי תמונות מאלבומים שונים,
בכדי שתוכל להתרשם ולבחור בגודל הרצוי, ולאחר שדחתה, בנימוס אך
בהחלטיות, את כל האינוונטאר שהוצג בפניה, שאל הרופא בתמיהה:
"...מה, את רוצה יותר גדולים, את רוצה פומלות?!" והיא, בחצי
חיוך וקריצה ממזרית, ענתה: "ירוק בחוץ ואדום בפנים...", והרופא
הבין מיד שכרמית שלנו הולכת בגדולות. אך בכל זאת, היו לו ספקות
וחששות לגבי יכולת הביצוע; הוא ביקש ממנה להתפשט, בחן את שדיה,
שקל, צבט, מעך, נגע פה ונגע שם, סיבב על הפטמות ( Business &
Pleasure נתערבבו זה בזה), ולאחר אמר שזה לא יהיה פשוט, כי
הדרישות שלה הן חריגות מכל בחינה וענין, וגם הבהיר לה את
המשמעות מבחינת המשקל, הנטל הפיזי, תוספת של מסה כזו כבדה: "את
רוצה יותר מדי...", סיכם. אולם היא ביטלה כל זאת בחיוך, ואמרה
שסומכת עליו שימצא את הדרך למילוי המשימה עד תום.

המנתח בחן היטב את צילומי החזה על מסך מואר, הטה ראשו לפה
ולאחר לשם, המהם, עד שלבסוף אמר: "לא, זה לא ילך, מה שאת רוצה
זה בלתי אפשרי, זה יותר מדי, החזה שלך לא יכיל את המטען, לא
יעמוד בזה... תצטרכי להסתפק בפחות". וכרמית , התרוממה מכסאה,
ניגשה אל הרופא, נעמדה לצידו כשהוא עדיין מביט בצילום, הניחה
ידה בחמימות על כתפו, חיככה ירכה בירכו, ואמרה: "ילך ועוד איך
שילך, אני סומכת עליך שתתגבר על כל הבעיות, הרי לא סתם באתי
אליך, יכולתי ללכת לרופא אחר, אבל אמרו לי שאתה Number One!",
טפחה על שכמו. תחילתה של זקפה במכנסיו מחד, ומאידך זקיפות קומה
ובטחון עצמי לא אופיני, העיפה אותו אל מעבר לכללי האתיקה, אל
חריגה מחוץ למעטפת של מגבלות מקצועיות ברורות וקשוחות, עד
שסיכם לעצמו: יהיה בסדר, קטן עלי -  ואמר לה: "נו, אולי ישנה
איזו דרך, אבל זה לא יהיה פשוט, זה קצת מסוכן..." לאחר הניתוח,
כשבחן את התוצאות, לחש לאסיסטנטית שלו: "נראה שזה הצליח, יותר
מדי הצליח...".

לפני הניתוח, למרות שנראתה טוב גם בלי האבטיחים - היה לה גוף
יפה ופנים נאות, אך עם כל זאת, היתה לכרמית הרגשה שהיא תקועה,
כאילו שיש את היכולת, הפוטנציאל, הכשרון, המוטיבציה להחשף
ולהופיע מול קהל, אבל כמו שהיא נראית זה לא ילך, ולכן היתה לה
מין תחושה שהניתוח הזה יהיה הגימיק שיפרוץ בפניה את הדרך אל
התהילה המיוחלת כל כך. עבדה זמן רב במלצרות, בכדי לחסוך כסף
לניתוח, ואביה, שסירב תחילה לעזור במימון הניתוח המיותר הזה,
לטעמו, נכנע בסוף להפצרותיה ולחנופות שבת יודעת להרעיף על
אביה, והשלים את הסכום החסר.

ומאז שהרופא הצייתן, הצמיד לה שני אבטיחים בקדמת הבמה, השתנו
חייה לבלי הכר, נפתחו בפניה דלתות שלא היתה חולמת שיפתחו בעבר.
ככה פתאום זהרה בשמי המדינה... איזו מדינה, אני מדבר על
אירופה, אתם קולטים את גודל ההצלחה שלה... פה בארץ, מיד לאחר
הניתוח, התחילה בכמה חלטורות, דוגמנות קלה של אופנה תחתונה
(תפרו לה חזיות מיוחדות...), אבל סוכן זריז שזיהה את הפוטנציאל
שטמון לה בפרונט, תיווך בינה לבין תחנת טלוויזיה מהגדולות
באירופה (לא אנקוב כאן בשמות, שלא נסגיר פרטים אישיים מדי,
אולי בהמשך נשחרר כמה רמזים, נראה...). היא פתחה דף חדש, כאילו
זנחה הכל והתכחשה לעברה - וכבר אינה עונה כשקוראים לה כרמית -
להלן קארין!

ומאז שכף רגלה, או יותר נכון לאמר, שפטמות חזה, נחתו על אדמת
אירופה, היא זינקה באופן מטאורי... כוכבת על, סופרמודל, החזה
של אירופה... כמה סופרלטיבים נקשרו לשמה. והיא משלנו, איזו
גאווה. ורק היה חסר שאיזה שחקן כדורגל מהצמרת האירופית, ידלק
עליה, דבר שהוא כמעט בלתי נמנע, כשמדברים על פצצת מין שכזו,
ואז כל הסיפור הזה יחרוג מכל פרופורציה... וגם זה קרה - שחקן
זר, גוי ממוצא הונגרי, שבעסקה האחרונה שילמו עליו עשרות
מיליוני יורו, לא עמד בפיתוי ונכנע ללא קרב לכרמית שלנו.

קשה להמחיש את גודל ההצלחה שלה לאדם מהישוב, צריך להבין את
מימדי ההצלחה: כרמית, בשכבה שנתיים מתחתי, שגדלה יחד איתנו
בשכונה, שפעם אפילו כמעט יצאתי איתה, רק שחברי הקדים אותי
בטלפון זריז, ותמיד הזכירה לי את זה - כרמית זו, בן לילה, הפכה
לכוכבת ענק באירופה (היא נבחרה לדוגמנית הזרה הפופולרית ביותר
באירופה), ויש לה צמוד שחקן כדורגל מהצמרת האירופית; לא יאומן
כי יסופר והכל בגלל... כן, שני אבטיחים. ואני שלמדתי בטכניון
ארבע שנים, קרעתי ת'תחת, כמו שאומרים, עובד באיזו חברה שמנסה
לשרוד, והיא חיה במלון פאר, שומר ראש צמוד וכו. ניסיתי פעם
להתקשר אליה, לפני שנסעתי לטיול באירופה, רציתי לפגוש אותה שם,
שקצת תכיר לי את העיר; אבל העוזרת האישית שלה סיננה אותי סינון
אדיב אך תקיף... אח, איך שגלגל מסתובב... והיא משלנו.

ואני כבר רואה אותה בטלוויזיה בכבלים, בערוץ האירופי שבו
כיכבה, זוהרת, כמעט אחרת, קשה להכירה, איזה איפור, ביגוד, היה
לה גוף רזה וטמיר, אפילו יחסית לדוגמניות, אבל פתאום מתרוממים
ובולטים שני הררי ההימליה האלו... זה הפך אותה לאחת שלא ניתן
לעמוד בפניה Irresistible, עד שאתה נופל שדוד לרגליה. היא היתה
סקסית באופן שעוד לא נראה על מסכינו, פצצת מין מהלכת.    

לאחר זמן קצר כבר עשו עליה כתבה בפריים טיים באחד הערוצים שלנו
- אוהבים אצלנו כאלו שהצליחו בגדול בחו"ל, כל עוד זה קורה
בביצה המקומית זה לא נחשב במיוחד, אך בחו"ל... והיא אכן עשתה
את זה, אולי אפילו הצליחה יותר מדי. ראיינו אותה זוהרת ומוערצת
בשיא הצלחתה - ממלון הפאר למרצדס, מהמרצדס למסעדות פאר,
לראיונות טלוויזיה באירופה, איזה חיים... וראיינו גם את חבר
שלה, שחקן הכדורגל בר המזל שזכה בכרמית שלנו, שאמר בראיון שהיא
גילתה לו את האושר שבחייו. היא אמרה באותו ראיון שמהרגע שהוא
חוזר מהמשחקים או מהאימונים, לא נותנת לו לצאת מהמיטה, מחזיקה
אותו קרוב בין רגליה, והוא אישר זאת בחיוך רחב וקריצה לכתבת
שלנו, תוך שהוא יושב ברגלים פסוקות ומלטף את מפשעתו.

עברו הימים וכוכבה הלך ודרך, הצלחה שאין לה אח ורע, וכבר
התחילו לדבר על הוליווד -נו, מה יש לאמר, אמריקה גבירותי
ורבותי, אמריקה! בינתיים החבר שלה קצת, איך לאמר, האט אפעס,
קצב המשחק שלו הועם משהו, תנועותיו היו פחות ופחות זריזות
וחדות, מגושמות, הברכיים היו רועדות לו לעתים קרובות, גמר את
האוויר אחרי 60 דקות, אבל יש 90 דקות במשחק, עוד מחצית השעה,
אבל אין אוויר... וויתרו לו בהתחלה, חשבו שזה יחלוף ככה מאליו,
אבל אט אט זה הפך לבעיה שלא ניתן היה להתעלם ממנה, לא אצל שחקן
ברמתו - כשמשלמים כל כך הרבה מיליוני יורו רוצים תפוקה, פירות,
רוצים לראות גולים. גם פניו לא היו כתמול שלשום.

הוא החל לשבת על הספסל, דבר שלא מקובל בשחקן ברמתו, והתחילו
להשמע דיבורים סביבו: זה לא זה, התעיף הבחור, מה היא עושה לו
וכו. אך כלפי חוץ קארין שלנו הפגינה  'עסקים כרגיל', וגם הוא
ניסה, לא בהצלחה יתירה, לעטות על עצמו חזות רגועה. המאמן,
שמאוד הוטרד מהביצועים הצולעים שלו לאחרונה, במשחקים
ובאימונים, העיר לעוזר שלו שהבחור לא נראה טוב, זה לא אותו
השחקן שהם החתימו על חוזה שמן, ועוזר המאמן העיר בשקט: "מאז
שהוא יוצא עם קארין הוא נראה עייף, מותש, היא לא נותנת
מנוחה...", סיים בחיוך סרקסטי; המאמן הנהן בראשו והם נדברו
שכדאי שעוזרו יקיים איתו שיחה בהקדם, בכדי לראות מה ניתן
לעשות. עוזר המאמן מצא את ההזדמנות הקרובה שבה הילכו שניהם על
כר הדשא, בסיום האימון, הניח ידו בחיבוק אבהי על כתפיו, וכך
כששניהם מהלכים לאיטם על הדשא, כבדרך אגב, ניסה להסביר לו,
לשכנעו, שזה לא ילך ככה, גם להתהולל עם דוגמנית, פצצת מין מסדר
הגודל של קארין - לפחות שימצא מישהי יותר, איך לאמר, רגועה,
סולידית, עם דרישות יותר צנועות, עם תאבון פחות בריא - וגם
לשחק כדורגל; לסיכום אמר, בנסיון להשמע ברור ככל שניתן בנסיבות
אלו, שאו שנוהגים באורח חיים מקצועני או שמתהוללים עם
דוגמניות, צריך להחליט או-או.  

עוזר המאמן ניסה לעשות זאת במרב הרגישות והזהירות הנדרשת, שהרי
בכל זאת, מדובר על חדירה לחייו הפרטיים, אך זה נראה לו ענין
קריטי ומה שיותר חשוב - שדבריו הם לטובת השחקן עצמו. אך עם כל
זאת, השחקן נפגע ממילים אלו, הסמיק והגיב בכעס על החדירה
לחייו, הוא לא יכל לוותר על קארין, בשום פנים ואופן, הוא כבר
היה עמוק בפנים...

במשחק הבא הוא ישב כל המחצית הראשונה על הספסל, וגם במחצית
השניה לא שיחק ונראה כפוף ועגמומי ומעיניו ניבטה הכמיהה להכנס
למשחק ולחזור לימים עברו. אולם רק לקראת סוף המשחק, כשקבוצתו
פיגרה 2:1 מול הקבוצה היריבה, וכבר נראה שהמשחק אבוד, החליט
המאמן להכניסו למשחק - בבחינת אם לא יעזור אז לא יזיק. אבל לא
כך חשב החבר של קארין, הוא עלה מהספסל 'רעב' כמו שאומרים, כמה
לאיזה גול שיחזיר את המוניטין שכה אבד לאחרונה; רצה להוכיח
לכולם שעדיין כוחו במותניו, ושהוא לא יתן ללשונות הרעות
להספידו, שהוא אכן מסוגל 'גם וגם', לתת תשובה לכל המלעיזים על
חיי ההוללות שלו. הוא החליט להראות להם מה זה.

כמה דקות לסיום המשחק, במהלך התקפה מתפרצת, לקח את הכדור לבד
מחצי מגרש, בדהירה מטורפת, כאחוז אמוק, כאילו שדחפו לו רקטת
טורבו לתחת, כמו טיל הוא עף, סחט מעצמו את כל כוחותיו, 'אכל'
את הדשא; עבר את ההגנה היריבה, כמעט שדרס כמה שחקנים, כשכל
הקהל על הרגלים בפיות פעורים מהשתאות, שואגים בקריאות עידוד;
באיזו מהירות עבר את כל השחקנים, שעט קדימה לכיוון השער, עד
שהגיע לבד מול השוער, ואז חלף גם על פני השוער בסערה, ונותר
לבד מול השער, וכל שנותר לו היה להחליק את הכדור באלגנטיות
פנימה, פעולה שאני אפילו הייתי מסוגל לעשות בלי בעיה (כן,
בטח...), 'קטנה' כזו וזה הכל; אבל אז, בדיוק אז, נעצר פתאום,
ככה באמצע השוונג, נעמד במקום - וכל הקהל, אפילו מהקבוצה
היריבה, צעק לו: 'תמשיך, תמשיך אידיוט' - אחז בחזהו, ואז טראח,
התמוטט על הדשא כשראשו נשמט לאחור וידיו מוטלות לצידיו.
החובשים ניסו לבצע בו החיאה, ומיד הגיע אמבולנס ורופאים
בבהילות, שניסו לתת לו כמה מכות חשמל וכו, אבל ללא הועיל.

למחרת הכותרת הראשית בעיתון מהחשובים באירופה, שלא נחשב 'צהוב'
במיוחד, היתה: 'היא הרגה אותו' - ולכולם היה ברור מי זאת
ה'היא' ומה שיטת החיסול. וקארין שלנו סיימה באחת את הקרירה
המזהירה והקצרה שלה באירופה. החוזים שלה עם תחנת הטלוויזיה,
הדוגמנות וכו, לא הוארכו מן הסתם - מי ירצה לעבוד עם אחת
שמסוגלת להרוג שחקן כדורגל נמרץ שכזה. כולם נמנעו ממנה, וגם אף
אחד לא רצה לצאת איתה שם באירופה, עם כל הפיתוי, זה די מפחיד,
בואו נודה על האמת - כמה גברים מוכנים לישם את האמרה הידועה:
'לדפוק אותה ולמות' - יש גבול לכל תעלול.

לאחר הכותרת ההיא, משפחתו של שחקן הכדורגל, החלה להביע כוונות
להגיש תביעה משפטית נגד 'הישראלית המופקרת'. הם רצו להשתמש
כראיה בקטע מהכתבה בערוץ הישראלי, שבו אמרה: "... אני לא נותנת
לו לצאת מהמיטה... מחזיקה אותו קרוב בין רגלי". משראתה שטבעת
החנק מתהדקת סביבה, החליטה לסגור להם את הפיות עם סכום כסף
נכבד. עם הסכום הנותר,שהיה עדיין כסף גדול, חזרה לארץ.  

היא שבה, היא ושני האבטיחים, עם הזנב מקופל בין הרגלים. זה היה
מחזה מעורר רחמים לראות אותה חוזרת לישראל, גב כפוף קמעא, כבר
לא הצעידה הזקופה עם חזה זקור, אלא נטיה קדימה, בכל זאת, יש
להם מסה לאבטיחים, שוקלים כמה קילו, וכדור הארץ לא חס עליה, לא
עשה לה הנחות, נראה אפילו שהחמיר עימה - המשוואות של ניוטון
אולי טובות לתפוח שנופל מעץ, אך וודאי שאינן תקפות למקרה של
שני אבטיחים התלויים כאבני רחיים על צווארה השפוף של קארין.
היא חזרה לשם כרמית, רק לפעמים היתה מתבלבלת ועונה גם לשם
קארין.

היה רעד בקולי כשהתקשרה אלי מתיפחת- בכל זאת אני רק בנאדם, ואם
היא חיסלה ג'וקר כזה כמו החבר שלה, מה יגיד אזוב קיר שכמוני
שיש לו חשש שאפילו דרך הטלפון, שמתוך אינסטינקט הרחקתי אותו
מאוזני, היא עלולה לפרק אותו. רצתה לבוא אלי להתנחם קצת,
וחששתי שהניחומים שלה עלולים לההפך חיש מהר לניחומים על מישהו
אחר. אמרה שאף אחד מהחברים לא מוכן לדבר איתה, רק שומעים את
קולה ומיד טורקים לה בפרצוף, והיא ידעה שרק אני אסכים להקשיב
ולדבר איתה (לא ברור לי מאיפה הסיקה את המסקנות האלו), אז כבר
באמת לא היה נעים לטרוק לה. היא יבבה לי בטלפון, ונזכרתי
שכשראיתי אותה לפני כמה חודשים בזמן שערכה ביקור מולדת, כשהיא
בשיא זוהרה וקראתי לה כרמית, והייתי במרחק של מטרים ספורים
ממנה, אפילו לא הסבה את ראשה. חברי אמרו לי, כשספרתי להם על כך
מזועזע, שאם הייתי קורא לה קארין, אז אולי היה סיכוי, קלוש אף
הוא, שתתיחס. וכך, כשהיא מתיפחת, חשבתי לעשות איתה חשבונות
קטנים שכאלו, ולנצל את ההזדמנות ולפרוע חשבון, אך מיד התעשתי
וחזרתי בי, וחשבתי שבתקופתנו המבלבלת והקשה, מעט חמלה לא תזיק.
זה לא יפה לנטוש כך פצועה בשטח, גם עם כל הנסיבות הלא מקלות
שבאמתחתא. לא ידעתי איך לנהוג בה, בהתחלה המצאתי כל מיני
תירוצים, וזה שלא טרקתי לה מיד, עודד אותה, נתן לה תקווה והיא
נתלתה בזה כקש האחרון בידיו של טובע. לבסוף התניתי את המפגש
בינינו בתנאי הכרחי אך מספיק - הורדת האבטיחים, ביטולם המוחלט
והסופי בהחלט; דבר שדווקא נפל על אוזן קשבת מצידה, כפי שביטאה
זאת: "כן, גם עלי הם מכבידים עכשיו והייתי רוצה להוריד את הנטל
הזה ממני... אבל אם אעשה זאת אתה מבטיח להסכים שנפגש?!" אמרתי
שכן, אחרי הכל, סכנת חיים כבר לא נשקפת לי.

לאחר הניתוח חזר החזה שלה למימדיו הטבעיים, ככה בגודל תפוחים
גראנד כאלו, לא ממש קטנים כמו שחבר שלי אמר, טוב עבר קצת זמן
מאז, וזה התאים לי, גם בגלל שכפות הידים שלי לא גדולות במיוחד,
ככה ממוצעות, וגם בגלל שאני מסתפק במועט, לא רוצה יותר מדי.
ומדי פעם כשאני אוכל אבטיח (מיותר לציין שהיא נמנעת מאז אפילו
להריח אבטיח, ממש אלרגית-דומעת ומתעטשת, בכלל הצבעים ירוק
ואדום מתועבים בעיניה), אבל אני אוהב את האבטיחים עם הגרעינים
שהם יותר טעימים, לטעמי, אולם מאז - אני נזהר עם הגרעינים, כדי
שלא אחנק בטעות - הם מסוכנים האבטיחים האלו.

מכתב גלוי למורן אטיאס:

מורן היקרה!

לאחרונה קורים אצלי דברים, ובמכתב זה ברצוני לשתף אותך באחד
מצירופי המקרים המשונים שקרו לי. אני נמנה על סוג הכותבים
שאחוז העובדות המציאותיות שבסיפוריו הוא קטן, והרוב זוהי
פיקציה, המצאה יצירתית שנכתבת מהשראה; אולם, שלא כמנהגי, במקרה
דנן, אכן הסתמכתי על כתבה שנערכה עליך בערוץ 10, כמדומני, שבה
הוצגה הצלחתך הגדולה באיטליה. והנה, השבוע (מכתב זה נכתב
בתאריך: 30/12/04), זמן מה לאחר שידור הכתבה האמורה עליך,
בצירוף מקרים טראגי אך מעורר השראה, שמעתי ששחקן כדורגל מהצמרת
האירופית, ממוצא הונגרי, ששיחק בליגה הראשונה הפורטוגלית, קיבל
התקף לב במהלך משחק.

אין בכוונתי להסתיר את ההקשר המתבקש בין גיבורת הסיפור, כרמית,
לבינך - קשר שהוא לא דמיוני בעליל. אך חשוב לציין, שכמובן אין
לראות בסיפור זה העתק מדויק של המציאות, וטוב שכך! בכך אין
עיסוקי, ואין לי כל ענין להיות מתעד, ופרטים רבים המצוינים
בסיפור הם פרי דימיוני; אולם את היית ההשראה לכך, ואינני יודע
אם יש בעובדה זו, ששימשת לי השראה לכתיבת סיפור זה, משום מחמאה
או דבר מרכך ומעודד עבורך - את יודעת, לשמש כהשראה בכל זאת יש
בזה משהו אומנותי... אולם, אוכל להבין גם אם לא תראי זאת עין
בעין יחד עימי, לאור הזווית הלא כל כך מחמיאה שבה את מוצגת
בסיפור.

למען הסר ספק, אני מצהיר כאן שלא היתה לי כוונה לפגוע בך, אך
ורק לשם הפגיעה, מתוך רוע לב וזדון גרידא, לא, ממש לא, אני
בחור טוב, תאמיני לי, יש לי תעודות על כך... אבל כשראיתי את
הצלחתך באיטליה וכששמעתי על השחקן המסכן ההוא... נו, לא יכולתי
להתאפק, אני מצטער, לא עמדתי בפיתוי, ישנם דברים שהם מעבר
לכוחותי, אני רק בנאדם עם חולשות אנושיות, אבל הכוונות היו
טובות. אני מאחל לך כל טוב והצלחה, וכמובן עתיד טוב יותר לחברך
שחקן הכדורגל.

אל תראי בזה הטפה או חדירה לפרטיות, כפיה, לא, אל תקחי את זה
קשה; כדבר יהודי ליהודיה, מדבר אני אליך. מצידי את אפילו יכולה
להתיחס לסיפור זה כהערה בלבד, הערת שוליים במרוץ החיים; כמשהו
שתוכלי להטיל לתוך תיקך המעוצב של גוצ'י, לא, לא, סליחה אני
ממש מצטער, של דולצ'ה וגבאנה, כמובן. הכניסי לתיק וקחי את זה
לאן שאת הולכת, ואולי מדי פעם, במהלך חיפוש של הליפסטיק או
משהו אחר בתיק, תתני דעתך ככה במקרה, כבדרך אגב, ואולי משהו
יפול על אוזניך, איזו תזזית, וזה הכל, וגם זה אבוא על שכרי.

תוך כדי כתיבת הדברים, נראה לי שעלול להשמע מדברי כאן איזשהו
צליל של התנצלות או משהו דומה, אז הריני כאן מצהיר בזאת שאינני
מתנצל וגם אינני חושש ממך - הרי תמיד אוכל להתכחש לכל מה
שכתבתי כאן - שכן כל מה שמופיע באתר זה הוא וירטואלי, כמו שאת
וירטואלית - לחיי הדו-סטריות של הוירטואליות!

לסיכום, כולנו מקווים לראותך בקרוב חוזרת אלינו, בנסיבות
טובות, ונקבלך בחום ואהבה, עם או בלי האבטיחים...!

שלך, אף על פי כן ולמרות הכל, באהבה, מאחל לך כל טוב,
משה

נ.ב: בעודי עורך שורות אלו, ממשיכים לתעתע בי החיים, אירוע
רודף אירוע, ואת ניבטת אלי ממרקע הטלוויזיה (יום חמישי
12/02/04), בביקור מולדת, וכבר נפרדת מחברך ה'גוי', ואדיר מילר
מסייע בתוכניתו למצוא לך חבר כאן משלנו... ואני מהרהר: 'צדיק,
מלאכתו נעשית בידי אחרים' - עוד בטרם אפרסם סיפור ומכתב זה,
כבר דברים מתחילים לבוא על תיקונם, ראי מה כוחן של מילים,
אפילו עודן בגדר מחשבות בלבד...