מירב, הילדה הכי יפה שהכרתי. בגיל שלוש היינו משחקות ביחד
בארגז החול, בגיל שבע עשרה היינו רבות על בחורים. לא בדיוק
רבות. אני הייתי מתאהבת בהם, והיא הייתה זוכה בהם מההפקר.
ביצ'ית לכל הדיעות. "כלומניקית", היא הייתה קוראת לי, אבל
בחיבה. היינו עושות ביחד עבודות בביולוגיה, ואז יוצאות לסיבוב
בשינקין. אז איך זה שאני לא זוכרת הרבה מאז?

ככה, יכולתי לקנא בה, או לשנוא אותה, אבל אני תמיד מצאתי את
עצמי אוהבת את האנשים האלה שלא היו זקוקים לאהבה שלי, מרוב
האהבה העצמית שלהם. ורק עלי היא סמכה. אולי כי הייתי
"כלומניקית", אולי כי הייתי חסרת ניסיון, ואולי כי הייתי החברה
היחידה שלה. היחידה שידעה גם מעבר למסך השמחה והשטחיות שלה.
היחידה שהייתה שם גם ברגעים בהם היא נשברה, נשכבה על המיטה שלי
בבכי מר, אחרי שאימא שלה התפרצה עליה שוב והרביצה לה. הייתי
היחידה שהיא הרשתה לעצמה להיות כזאת לידה. היחידה שחיבקה אותה
בלי לשאול.

ותמיד יש את היום הזה, היום בו היא נסעה, ואני עמדתי שם בשדה
התעופה, ואיבדתי את החברה הכי טובה שלי, הפסדתי לניו יורק בקרב
עליה. ביד אחת היא נפנפה בכרטיס הטיסה שלה (או כפי שהתעקשתי
לומר לה לא אחת: "זה כרטיס עליה למטוס. לא כרטיס טיסה") וביד
שנייה נפנפה לי לשלום, בחיוך רחב כזה. כולה לבושה בסטייל, מכף
הרגל עם העקבים הגבוהים האלה, השפיציים, שהיא קנתה בכיכר
המדינה, ועד ראשה עטור הסרטים הצבעוניים הפאנקיים. נסעה לאבא
שלה בארה"ב.
"לכי, תכבשי את אמריקה!" צעקתי לה מהטרמינל בחיוך, והיא נעלמה
לה באופק.

את ניר הכרתי כשהייתי בצבא, אני הכרתי, הוא לא כל כך הכיר
אותי. בא אלי כמה פעמים, ניסה להתקרב, לפעמים גם הצליח. יצאנו
כמה פעמים לבתי קפה, לרוב הוא סתם היה בא אלי, יושב על המיטה
שלי, מספר, על הלימודים שלו, על המשפחה, הרבה דברים. לפעמים
סתם בא אלי, לא רצה לדבר, רק למלא את הדרישות שלו.

ניר נסע לסיני, התייאש ממני די מהר, ממני, ומהניסיונות הנואשים
שלו להתקרב אליי, מהקור שחש ממני. לא יכולתי להסביר לו שזה לא
היה בגלל שלא אהבתי, והאמת היא שגם לא רציתי יותר מדי. מכתב
אחד הוא שלח לי מסיני, כתב לי שהוא אוהב והבטיח להמשיך לכתוב
לי.

באלבום הישן של ההורים שלי צפיתי מרותקת בתמונות החתונה שלהם,
ירח הדבש שלהם, ואיך שהם אהבו זה את זה. הייתי שוקעת לתוך
זיכרונות שלא הכרתי, שוקעת כל כך בקלות. שבתות שלמות ביליתי אל
מול האלבומים שלהם, שוקעת בנוסטלגיה על זמנים שלא הייתי נוכחת
בהם. שאלתי הרבה שאלות. מי היה הדוד הקירח בחתונה, ואיפה הם
ביקרו בירח הדבש.

כל כך להוטה הייתי לפתוח עוד אלבום, לגמוע את העבר הזה, לחיות
את החיים דרך אנשים אחרים. כשהנחתי את ראשי פעם אחת על האלבום
ונרדמתי עליו, על הרצפה, עדיין במדים, אימא כיסתה אותי בשמיכה
כדי שלא יהיה לי קר, נישקה אותי, וכשפקחתי את עיניי היא שאלה
אותי ברוך, "למה את לא חיה את החיים שלך?"

אודליה, קראו לה. נדמה לי. אישה כבת ארבעים, אולי ארבעים וחמש.
אם לא הייתי יודעת שיש לה בן בגיל של אחי הקטן, בן שמונה עשרה,
לא הייתי נותנת לה אפילו שלושים. אישה גבוהה כזאת, אלגנטית,
אשת עסקים קרירה. רק בטקס סיום התיכון של הבן שלה ראיתי אותה
מגניבה חיוך. טוב, היה לה במה להתגאות. הבן שלה, עומר, היה
הבחור הכי מוצלח בתיכון. תלמיד מצטיין, ספורטאי, נער מוכשר,
מקובל מאוד בחברה, והוא גם ירש את הגנים שלה ונראה פשוט נהדר.
הבנים והבנות העריצו אותו. גם אצלנו בבית כל הזמן היו דיבורים
"עומר ככה" ו"עומר ככה", אחי הקטן פשוט סגד לו. אבל מה שהיה
הכי מיוחד בו, היה העובדה שעם כל זה הוא נשאר צנוע. בחור
חברותי כזה, שהסתדר עם כולם, היה מבקר אותנו לפעמים ועוזר לאחי
במתמטיקה או סתם יושב לדבר אתו על משהו. פשוט נער מקסים.

וכשעומר נהרג, מי לא בכה? כולם בכו. חצי עיר הייתה בהלוויה
שלו. כל סגל בית הספר שהוא רק סיים כמה חודשים קודם לכן, כל
החברים שרובם אפילו לא הספיקו להתגייס עדיין, משפחות של
החברים, מי לא? רק המשפחה שלו הייתה מצומצמת למדי. אבא אין לו,
אימא שלו גידלה אותו כל השנים האלה לבד, אם חד הורית פמיניסטית
שכזאת, כולם ניסו לנחש תמיד מי היה אבא שלו. טוב, מה אפשר
לצפות מילדי הפרובינציה בה כולם מכירים את כולם?
חוץ מאימא שלו, רק בת דודה שלה הייתה שם. לא דומה לה בכלל,
אישה מבוגרת, שמנה, מוזנחת, התייפחה על המצבה, צעקה "אלוהים
הוא היה כל כך צעיר" והאמת היא, שנראה לי שאודליה די התביישה
בה.

נראה כאילו הכל השתנה מאז. אחי לא היה אתו בתאונה, חבר משותף
שלהם כן. אחי לקח את העניין קשה, זנח את האופנוע שלו ומכר אותו
בגרושים לאיזה רוסי. הפגישות שלו עם החברים התמעטו מזמן לזמן,
אולי בלי קשר לעומר בעצם. אולי בגלל שהם סיימו כבר את התיכון,
התחילו חיים חדשים. אחרי כמה חודשים גם אחי התגייס.

באוניברסיטה בירושלים קר. במיוחד בלילות ינואריים שכאלה. מעולם
לא סבלתי מקור, אבל זה היה לפני תקופת ירושלים. ביציאה מהקמפוס
מהדקת את הצעיף לצווארי ופותחת את המטרייה. הולכת בדרך המוכרת
למעונות. עוד שבוע אחגוג את יום הולדתי העשרים ושש. כנראה שגם
הפעם לבד. אחי מסיים עוד שבועיים קורס קצינים, כנראה שאסע
ללטרון לסיום הקורס שלו. לאחרונה כל החיים שלי סובבים סביב
לימודים ואירועים של אנשים אחרים. את החיים של עצמי כבר מזמן
לא חייתי. אולי אף פעם לא חייתי בעצם.