נשימות כבדות, הכל חנוק, קשה להמשיך עם זה, להוציא אוויר
ולהכניס אותו חזרה, ולהוציא אותו שוב, וחזרה, כל כך מגעיל.
לא משנה מתי לאוויר תמיד יש טעם של עשן. גם כשאני רחוקה
מסיגריות מרחק של כמה שעות, כמה ימים אפילו. גם כשהפריד חודש
עדיין היה הטעם. טעם לוואי כזה שלא עוזב, לא משחרר. אוחז
באוויר כמו עלוקה, לא מרפה אפילו לרגע אחד.
בדרך כלל אנשים לא מתעמקים בנשימות שלהם, בכל התהליך הזה שקורה
מאות פעמים ביום. קורה שוב ושוב ושוב בצורה סדירה בלי להפריע
לשום דבר, לא מורגש. רק כשמשהו משתבש מרגישים בו. מרגישים את
המחנק, את הצריבה בכל נשימה, את הכאב בכל שאיפה ובכל נשיפה, את
ההרגשה הזאת שאי אפשר להתעלם ממנה, את הרצון הזה לחזור
ולהתעלם.
וחוזרים ומתעלמים, ונדמה שזה עובר, לא מרגישים את הגוש הזה
שתקוע בגרון.


אני אוויר. לא באמת, אבל ממש כמו. לא רק בהרגשה שלי, בשביל
כולם.
תמיד יהיה עלי את הדבר המעיק הזה, את המלנכוליה הזאת שריחה
המתוק דבוק לי לבגדים.
אני מאותם אנשים שאחרים לא מתעמקים בהם, לא שמים לב לפרטים
הקטנים. אני תמיד שם, לא מורגשת. אנשים רגילים לזה שאני שם,
לוקחים את העובדה הזאת כדבר קבוע. כשמשהו משתבש, שאני לרגע
מחליטה להתעסק במה שכואב לי ולשנייה אחת אני חושבת על עצמי
קודם אז פתאום הם נזכרים, כשאני לא שם הם שמים לב אלי. כשרע
לי, כשאני צריכה מישהו, אני כמו עצם בגרון שלהם. אסור לי לפנות
אליהם ולבקש אפילו סתם חיבוק. גם ככה אני לא אקבל מהם כלום. הם
מעדיפים להתעלם. הם מרגישים את זה, רואים את זה, שומעים את זה,
אבל לא עושים כלום. פשוט כלום. אכפתיות שואפת לאפס. פשוט עושים
כמיטב יכולתם להתעלם, לחזור למצב הרגיל, למצב שאני שם, שאני
קיימת רק בשביל להקשיב הם.
והם מתעלמים. ממני. לגמרי. ואני מרגישה תקועה. ואני מרגישה
מציקה. מרגישה כמו הגוש הזה שנתקע בגרון.