היום בבוקר יכולתי להמשיך לקלל אותך עד שהאות ז' כבר תישרק לי
מבעד לשיניים.
יכולתי לסיים לשרטט אותך עם שפם קפיטליסטי מפחיד, לתלות על
הלוח ולקלוע ישר לנחיריים שלך עד שלא ישאר במה לפגוע. יכולתי
לפ'נצר לך את שאר הגלגלים וגם לשרוט לך את המזדה עם המפתח של
קופת התכשיטים היוקרתית שלך.
אבל עכשיו? את כזה מלאך שאפשר למות. כל כך מושלמת. מעמידה פנים
כאילו לא הוצאת אותי מדעתי כשהמטרת עליי בציניות ניתוחים
פסיכולוגיים של האישיות הדפוקה שלי, כאילו לא האשמת אותי בכמעט
מלחמת העולם השנייה, כאילו לא סימנת את כל הידיים שלי בשריטות
החתוליות שלך, כאילו לא קרה כלום.
והבוקר היית לא יותר מהסכיזופרנית המטורפת שאני חיה איתה תחת
אותה קורת גג, וגם זה, כמובן, לא לאורך זמן. וכבר התכוננתי
לפירוד הסופי. כבר חיפשתי דירה, כבר מצאתי עבודה. כבר הלכתי
לקנות עדשות צבע, כדי שלא יוכלו יותר לומר לי שיש לי את
העיניים שלך. ובדרך גם הספקתי לדמות אותך לכל החיות שמתחילות
בכ', לכל המחלות בעלות יותר מחמש הברות ולכל האסונות שברא
השטן.
ואז, אחרי כל העבודה הנמרצת הזאת, את מחייכת את החיוך המקסים
והמניפולטיבי שלך, את לא מצטערת, את לא זוכרת בכלל כלום, את
מושלמת.
ואני יודעת למה את מושלמת. בשביל להיות צודקת. בשביל להיות
בסדר. בשביל שאני אהיה זאת שיצאה מהכלים, זאת שהתחילה את
המכות. את כמו הילדה מכיתה א' שמשכה לכל הבנות בצמות ובכתה
למורה כשעשו עליה חרם.
ומה עכשיו? איך אני יכולה להמשיך לרשום את מסכת העינויים
שתכננתי עבורך, איך אני יכולה להיות כל כך נבזית.
אז אולי גם אני אעטה לי מין חיוך מזוייף שאפשר להקיא, גם אני
אשב זקוף, אמרח לק לעיני כולם ואבקש שיכינו לי תה עם לואיזה.
גם אני אקרא מגזין אינטלקטואלי וארים את העיניים מהרכילות
במיוחד כדי לשאול אותך איך היה היום שלך.
כן, נחמד ששאלת באמת... גם שלי היה מעולה.
ממש יוצא מן הכלל אפילו.
פשוט... מה זאת המילה הזאת?
פשוט מושלם.