יש לי מחשב חדש משלי. אצבעותיי נוגעות בקלידים הלבנים שבמקלדת
הנקייה.
פתחתי הבוקר חשבון חדש בבנק. עדיין אין בו כסף אבל גם אין בו
חובות ולא שותפים.
בעוד שבועיים תתחיל שנה אזרחית חדשה. אני לא חושבת שאתנשק עם
מישהו בחצות הסילבסטר, אך מצד שני לא זכור לי שבעלי נישק אותי
בשנים הקודמות, משהתחלפו.

עיצבתי מחדש את הדירה, תליתי את כל התמונות שהוא לא אהב
(דיוקנאות עצמיים שלי), זרקתי את כל החפצים חסרי התועלת שהוא
התעקש לשמור או לא טרח לזרוק. מחשב ה"מקינטוש" העתיק שמזמן לא
עבד, הרמקולים החומים הענקיים שהתפרקו והעלו אבק (הוא אף פעם
לא תיקן כלום). ערמות של העיתון היומי שאני עדיין מקבלת חינם
(לא שזה מפצה אותי על השנתיים שעבד בשביל אתר האינטרנט שלהם
יום ולילה, עד שהתמכר ללא תקנה), ואני רק מחכה לזרוק עוד המון
דברים אם לא ייקח אותם אתו.
זה לא שהפכנו אויבים, להפך. הפרידה רק קרבה בינינו. עכשיו
אנחנו משתדלים להיות יותר נחמדים, מתחשבים, אולי בגלל ששום דבר
אינו מובן מאילו עוד, ובעיקר כדי שהבן הקטן שלנו לא ירגיש פגוע
בגללנו. הרי תמיד נהיה הוריו ועל כן תמיד נהיה חברים ושותפים.

אני מרגישה הקלה.
לא עוד רגשות אשמה על שאינני מרגישה עוד את הדברים שהייתי
אמורה להרגיש כאשתו.
לא עוד תסכול על הזמן שאיננו מבלים יחד, על החלומות שלא הצלחנו
להגשים יחד.
לא עוד אובדן ואבל על תשוקה שהייתה וכבתה.

אני מרגישה שמחה.
אני יכולה לקום בבוקר ולהדליק את הרדיו על קול המוסיקה בלי
לפחד שזה יעצבן אותו.
אני יכולה להסתכל על גברים אחרים בסקרנות (רק להסתכל בינתיים)
ולתהות אם הם תפוסים כמו שאני הייתי עד לא מזמן, ורק תוהים
לעצמם לפעמים כמה זמן זה עוד יחזיק מעמד ולשם מה בעצם.
אני יכולה לקנות לי דברים ולהתחשבן עם עצמי בלבד. להחליט בעצמי
מה נחוץ ומה לא.

עכשיו אני פתאום שמה לב, כשהוא בא לבקר את הילד, עד כמה דברים
שהוא אומר מעצבנים אותי.
קודם התרגלתי והדחקתי וטייחתי, עצמתי את העיניים וסתמתי את
האוזניים עד שלא ברור היה לי מה אני בכלל חושבת או מרגישה.
עכשיו זה מתחיל לאט-לאט להתבהר.
אני מסתכלת עליו אחרת לאחרונה ולא מוצאת בו דבר יוצא דופן. איש
די טוב וישר שאני מכירה אבל לא יותר מזה. איזה מזל שאנחנו
מרגישים אותו דבר עכשיו, לא כועסים ולא מקנאים.

זה לא שאין לי לפעמים חששות, חרדות, חלומות רעים. זה לא שכל-כך
נעים לישון לבד במיטה הזוגית בלילות הקרים האלה, עם כל החלל
הריק הזה לצידי. וזה לא שאין דברים טובים אצלו להתגעגע אליהם.
ודאי שיש. אבל בסך הכל טוב לי יותר עכשיו. ויהיה לי עוד יותר
טוב כשהכל ימשיך להסתדר בינינו, עם כל הניירות, עורכי הדין,
הרבנות, כל הדברים שאני כל-כך שונאת אבל אי-אפשר בלעדיהם, ואז
כל-זה יהיה מאחורינו.

אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי. לא לבחורה התמימה שהייתי לפני
עשר שנים, אבל ל"אני" האמיתי שלי, זה שאיננו מתפשר כל-כך מהר
על חלומות ושאיפות. זה שרוצה ליהנות מהחיים האלה עד כמה שרק
אפשר - ואפשר.
אני מרגישה שאני לא לבד עוד, כפי שהרגשתי פעם. יש לי את הבן
המקסים שלי ואת כל הזיכרונות שצברתי ואת הניסיון שרכשתי. יהיה
לי פרק שני והוא יהיה הרבה יותר מוצלח.

מחר אשלח את הילדון שלי בנשיקה אל הגן, אלך לעשות קניות בעצמי
(למרות שזה קצת כבד לסחוב, התרגלתי שהוא עשה זאת עם האוטו)
ואחר כך אלמד נהיגה. החלטתי בשבוע הבא לעשות את המבחן
בתיאוריה. ואז אתארגן ואסע לתל-אביב, לבושה כהלכה ומאופרת,
לשיר בחזרה של המקהלה. איזה כיף להיות שייכת לשם. לשיר ברהמס.
כמה שאני מחכה לזה...

איך חשבנו שזה יהיה לכל החיים ובסוף זה היה לעשר שנים.
זאת תקופה משמעותית, נכון, אבל זו בסך הכל תקופה, והחיים
ממשיכים בפרקים חדשים ומרתקים, ואולי יפים יותר אפילו?