ופחד הוא מבית החיים כפחדה של אישה מבית חליצתו הגלוי
וביקש בבית החולים שמא לרופאים פתרונים כלשהם בבית זרועם
אך ידע כי ההר הופך לעמק ואכן, לא הייתה לו הצלחה.
ונדם הוא ולא ייסף והצטרף למורא הגדול שלו
ונאסף אל בית החיים בעוד כמיהתו האחרונה הייתה לחזור לחיק
אהוביו
לחזור לחיק מורשתו, לריח הנעים של רסיסי הטל
בינות ענפי תפוח הזהב המנצנץ כשהניח את ראשו על כסות מדשאות
ביום קורן חמה.
קץ וסוף הם עבורו. קוץ וריק.
ואין עוד. וכל מה שבית חללו חפץ בו נעלם כבמטה קסם,
במחי יד נגזל זכרון שנותיו והתנפץ אל מולו
כזכוכית עבה וכבדת משקל ונדם הוא. נאסף אל רגביו.