הלכתי ברחוב חם. השעה היתה 5:18 אחר הצהריים, והחום טימטם
את השכל הישר. כרגע סיימתי 4 שעות עבודה ממש קשות. אפילו לא
הספקנו לסדר את החנות כמו שצריך, למרות כאבי הגב והרגליים. אבל
צריך היה לסיים. טוב, עוד מעט תכנס השבת והשקט ישרור ברחובות.
אותו שקט שיופר רק ע"י זמזומי המזגנים.
  השמש סנוורה יותר ממה שהאירה את הרחובות, וצלתה כל יצור חי
שהחליט כי זה זמן להסתובב מחוץ לצל. עברתי את הכביש, מתענה
מהצורך לעבור מצילו של עץ, לשמש הקופחת על הכביש. ואז ראיתי
אותה. היא ריחפה בין המדרכה לשמים, בין עץ לאדמה. קטנטונת,
בלתי מורגשת, ספק לבנה ספק שקופה.
  שלחתי את ידי, בהיסח הדעת, כמו לא שמה לב, תפסתי אותה בזמן
המעבר לפיסת הצל הבאה. ידי נסגרה על אוויר. נעצרתי כמה צעדים
אחרי הכביש. פתחתי באיטיות, בעדינות את כף ידי הימנית
והסתכלתי. ושם נחה לה, קטנטונת, לבנה אפורה בקצה, בגודל של
שליש הזרת שלי. נוצה יחידה.
  הרוח באה וגרמה לנוצה להתרומם מעט. מיד סגרתי את כף ידי, לא
רציתי לעזוב את הנוצה. היא ממש היתה חמודה. ואז פתחתי שוב את
כף ידי. הפעם אצבע אחר אצבע... הנוצה התגלתה באיטיות... היא
היתה מרופטת, בטח נפלה מיונה בזמן שההיא ברחה לאיזה ענף שקט.
התבוננתי בה, חקרתי אותה. היא נראתה לי אפילו יותר חמודה ככל
שהבנתי כמה שהיא מרופטת. לא מיוחדת, אבל, תפסתי דווקא אותה.
  הרוח שוב באה, והפעם הפתיעה אותי והעיפה לגמרי את הנוצה
מידי.
  ניסיתי לתפוס אותה. היא עפה. ולא רציתי לעזוב אותה. היא
חמודה. ניסיתי פעם אחר פעם לתפוס אותה, אבל כל פעם היא ברחה
לי. ואז שוב באה הרוח הארורה והעיפה אותה רחוק ממני... אבל לא
רציתי שהיא תלך. אז הבטתי בה נעלמת מראייתי, עד כדי כך היא
היתה קטנה.
  המשכתי בדרכי עם חיוך, ולא חשבתי שוב על הנוצה. אני מניחה
שאין דבר בעולם שאפשר להחזיק אותו לנצח. לא חשוב כמה שמנסים
תמיד תגיע הרוח ותעיף אותה. אפילו אם היא רק נוצה.