מילה העוברת מפיה תמיד כעקיצה לליבי,
היא לא מסוגלת לעזוב אותי לנפשי,
לתת לי לנשום ולבטוח בי.
כל דבר שאני עושה לא מספיקה,
אז היא פונה תמיד על השלילה,
ומתחילה ומזכירה כל מילה רעה שממני רק יצאה.
לא חושבת על הדברים הטובים שקראו,
וככה אני מרגישה אשמה על הדברים שארעו,
וכבר לא בא לי להמשיך ולחשוב ש'הלוואי שהם יידעו'.
הלוואי שיידעו מה קורה לי מבפנים,
הלוואי שאפשר היה לספר על כל דמעה שזולגת לי על הפנים,
הלוואי שלא הייתי צריכה לשמור הכל מבפנים.
הלוואי שהייתה לי ברירה.