ירושלים 2004, אני מסתכל בתמונה שלך. בשוליים הדפס, רביעי
לאפריל אלף תשע מאות תשעים ושמונה, עוד מעט קיץ, את זוהרת
והשיער האדום שלך בוהק על רקע השמיים הכחולים של הנמל - בת
עשרים ושש. אני אוהב שנים זוגיות, תשעים ושתיים הייתה שנה כזו.
בתמונה את יפה ומרתקת, גם בזיכרון, שניהם מייפים אותך.
נוסטלגיה היא פרי שמבשיל לאט.
אני רוצה לספר לך משהו על עליה. היא הייתה פקידה בטייסת שלנו
ולילה אחד בסיום הטיסות עמדנו על המרפסת. אני חושב שהייתה לה
חולצת טריקו כחולה, עם שרוולים ארוכים ודי הדוקה. היא ניסתה
לברר בנוגע, אחר כך ביקשה לשאול משהו ונסוגה ולא משנה כמה
ניסיתי לשכנע אותה וכמה רחוק שהייתי מוכן לענות היא נשארה
חתומה. כמה חודשים אחר כך, בסביבות תשעים וארבע שכבר הייתי לבד
יצא שקבענו להיפגש בתל אביב. לקחתי אותה איתי לאיזה מקום בקצה
יהודה הלוי, הייתי קצת הזוי וליטפתי לה את היד אבל לא יותר (כי
בסצינות האלה אני די ביישן) ופתאום משהו שלא קרה לי עד אז -
היא אספה אותי אליה. זה נראה כמו אנקדוטה זניחה אבל אני עדיין
יכול להרגיש את התנופה, ערב משמעותי. אחר כך הלכנו אליי ושוב
קרה משהו חדש. לא בהכרח עניין שברגש אבל משהו חזק מהמגע עצמו,
אינטימיות, קירבה, תחושה שנצרבת בעור לתמיד.
בבוקר היא הקפיצה אותי לרכבת ומייד שירדנו מהדירה פגשנו את
רחלי שבדיוק באה לעשות בייבי-סיטר לשכנים. אני כמעט אף פעם לא
מתבלבל אבל בפעם ההיא קפצתי מהאוטו וניגשתי אליה, כולי רגשות
אשם. היא המשיכה הלאה עם הרכב, ואחר כך לא מצאתי את האומץ
לשחזר מולה את הרגע ההוא. בסמוך אחר כך היינו עוד פעם ביחד אבל
האפיזודה ההיא גרמה לי להרגיש רע ופשוט לא המשכתי. היא
השתחררה, הלכה ללמוד, היה לה חבר המון שנים והשיער שלה פתאום
נהיה קצר. אני תעיתי בכל מיני מקומות, קשור ומנותק, מחובר
ואבוד, ומידי פעם, כמו כלבי גישוש, היינו מעבירים סימני חיים.
אני חושב ששנינו ידענו שיש מערכה לא סגורה שצריכה סיום. נדמה
לי שהרגשנו את הירייה במערכה הראשונה והמתנו בשביל לראות אם
הנשק יחכה בנקודת סיום. הוא לא חיכה. בכל מקרה באחת הפעמים,
אחרי המון זמן, אולי ארבע שנים, צירוף המקרים היה בעדנו ומשם
לפחות את הפרטים הטכניים את מכירה.
הייתה לה דירה קטנה בתל אביב והשם נשאר על תיבת הדואר המון זמן
אחרי שעזבה. לפעמים הייתי עובר מתחת לבית לבדוק שהוא עדיין שם
ואני חושב שעד היום לא הורידו את המדבקה. אף פעם לא צלצלתי
בפעמון. אף פעם לא התפרצתי. כמו ניסיתי להבטיח לעצמי שכל עוד
הכתובת לא השתנתה הדלת נותרה פתוחה. אבל זה לא מה שקרה. היא
עזבה לירושלים, אחריי, אבל לא בעקבותיי. אני גם יודע היום
שברוב הפעמים שעמדתי מול הדלת היא כבר בכלל לא הייתה שם. כמה
שנאתי לחפש בלילות חנייה ליד הבית הזה. איך הופך מעשה יומיומי
וחסר חשיבות לטרחה כל כך גדולה. אני זוכר לילה אחד, בחורף, ממש
לפני הסוף, איך נסעתי במעגלים במשך כמעט שעה מחפש מקום ובסוף
ויתרתי על העניין וחזרתי ליפו. זה עדיין מעביר בי צמרמורת,
השיחה הקצרה בדרך חזרה לומר שאני לא אגיע. לא הצעתי לה להצטרף.
היא לא הייתה אחת שרק הכרתי. זה היה אחרי חצי שנה ועוד השנים
שסיפרתי לך עליהן. היא כבר הלכה עם זה הכי רחוק שהיא יכלה.
אני רוצה לספר את כל מה שהיה בה אבל הפרופורציות חייבות
להישמר. יש בי המון הערכה לאיפוק, לאמינות שבו, אפילו שלפעמים
זה קצת בורח ממני. אולי מספיק לציין שההמתנה על הרציף הייתה
ארוכה, אלף תשע מאות תשעים ושמונה לא הייתה שנה של אהבה ובין
השתיים החמצה גדולה. תקוע במגדל הביקורת, מפטם את המוקשים
ונותן לרגע לחלוף לידי. היא התחתנה לפני כמה חודשים, אני מוסיף
כי זה פרט חשוב אבל לא בזה העניין. לא מדובר עליה, מדובר בי.
דני אמרה לי פעם שהנוסטלגיה מוסרת את המידע שהחסרנו בשנים
שחלפו, שהתיאור שמציף הזיכרון הוא האמת לאמיתה ושזה כמו סרט
מסובך שרק בצפייה החוזרת מבחינים בפרטים שהוחמצו, והם החשובים.
אני השבתי שגם אם זו ההקרנה החוזרת, בעריכה נחתכים החלקים הלא
נוחים, וביני לביני תהיתי על החיה הזו שגדלה בשדות של פעם
ומגיחה מהמקום שעבר. מנסה לברר מאלף ממאולף, בורא מנברא, ומלא
בגעגוע טורדני לתשעים ושמונה.
