עוד שישישבת מתקרב.
חשבתי ששוב אשכב במיטה ואשקע במלנכוליה הקטנה, המטופשת שלי.
חלמתי מעט בהקיץ ובהיתי בתקרה במבט חולמני כמו שאני עושה
תמיד.
לא עבר זמן רב עד שהיא התקשרה. היא נוהגת להתקשר אלי הרבה -
אני חושב שהיא אוהבת לדבר איתי. מה שבטוח הוא שאני מאוד אוהב
לדבר איתה.
שוב... שוב אותו קול נעים ומתוק. כמה כיף לשמוע אותה שוב. כבר
התגעגעתי אליה.

היא ביקשה שאבוא איתה קצת לטייל, לנשום אוויר צח. כמו תמיד מיד
הסכמתי.
אבל כמו תמיד לאחר מכן שקעתי בהרהורים וחשבתי שלא יהיה לי מה
לעשות כשאני יהיה איתה.
שאני לא יצליח לספק אותה, לגרום לה להיות מאושרת.
אני שונא להקלע למצבים האלה שאני אמור להגיד משהו ואין לי מה.
פגשתי אותה. ראיתי אותה בקצה הרחוב, היא נופפה לי לשלום. היא
כל כך חמודה כשאני רואה אותה מרחוק. גם מקרוב. היא חייכה אלי
בביישנות, ראיתי את עיניה הנוצצות, בוהקות רק בשבילי.

היה קור כלבים בחוץ. כיסיתי אותה במעיל שלי כדי שלא תתקרר.
ראיתי בטלויזיה שזה נחשב למעשה טוב.
וחוץ מזה... רציתי שיהיה לה נעים. איתי.
שוב אותו רגע של מבוכה. אין מה להגיד. האוויר הקפוא פתאום שרף
את עיני יתר על המידה.
הלכנו שותקים, עוד קצת... לא עבר זמן רב עד שהתחילו לרדת טיפות
גשם קטנות מהשמים.
חשבתי שאני בר מזל, שם איתה, בקור האוויר ובחום ההרגשה. בלי
שאף אחד יפריע.
לפתע הגשם התחזק ונאלצנו לרוץ ולקפוץ בין השלוליות כדי למצוא
מקום מסתור, היא צחקקה למראה קפיצותי המטופשות במדרכה הרטובה.
הייתי מקפץ כך במשך יום שלם אם היא הייתה ממשיכה לחייך כמו
שעשתה.

התיישבנו תחת צלה של חנות נידחת אחת שראינו בסוף הרחוב.
רעדנו מרוב קור בשעה שהמבול התגבר מרגע לרגע, אך חום הגוף שלה
שחיבק אותי בחזקה התעלה באלפי מונים על הכפור שאיברי הרגישו.
רציתי להשאר כך לנצח - להרגיש אותה כל כך קרוב אלי כמו שהרגשתי
אותה עכשיו.
חשבתי לרגע.
הסתכלתי עליה, היא חייכה.
"את נראית יפה היום", אמרתי לה.
רציתי להגיד לה שלא רק היום היא נראית יפה.