כבכל יום, בשעה עשר וחצי בערך, בין מבחן אח לאחר, ישבתי לי על
הספה בסלון בביתי. יום חורף סגרירי היה בחוץ, מסוג הימים שגורם
לך להתגעגע לגשם לקור ולחורף האמיתי, החורפי באמת. ישבתי לי
בבגדי בית מול הקמין הדולק שחימם את גופי שהיה עוד קר מהשינה
המתוקה שחלפה עלי בלילה. כוס תה ארל גריי מהבילה, עם קצת נענע
ושלוש וחצי כפיות סוכר בספל הלבן הגדול שלי, נחה לה על השולחן,
לצידה של צלחת רוגלעך (חמישה במספר בדיוק, טריים טריים
מהקונדיטוריה) כמו בכל יום.
ישבתי לי, מקדם את פניו של עוד יום חדש, מתמסר לעצמי, לחיי,
לשגרה המתוקה שמחממת אף יותר התנור הסולר הגדול. אין דרך טובה
יותר לקדם את פניו של יום חדש מאשר ככה, בדיוק בצורה שבה
ביליתי את יום האתמול. שלחתי ידי אל כוס התה ולגמתי ארוכות את
התה הרותח, נותן לו לשהות מעט בחלל פי לפני שאני מזרים אותו
פנימה אל קיבתי, מנקה את גרוני בטעם החזק של התה. משהו היה
חסר... העיתון של הבוקר.
וכך, בהרגשה עילאית של בוקר, של אושר בלתי נלאה, הגיע גורלי
לבקרני. אני לא יודע אם התה עשה לו את זה או שדווקא הרוגלעך,
אבל הוא הגיע, הגיע להקימני, להראות לי שהחיים מורכבים יותר
ממה שהם נראים.
אני אדם קר וחסר רגישות. לא אחת אני מייחס לכך את העובדה שאני
כה לא חברותי, שכה קשה להתחבר איתי, ואף יותר קשה להתקרב אלי
באמת. קשה לי מאוד להיות עצוב, ייתכן וזוהי האדישות הבלתי
פוסקת שלי, הציניות ששופעת ממני ללא גבולות. ייתכן וזאת אף
היהירות המתנשאת שלי, היחס המבחיל לאנשים אחרים.
אינני יודע בדיוק מה הסיבה, רק העובדה שאני לא מוצא את העצב
במצבים שבהם אדם רגיל היה מוצא אותו. טקסי זיכרון גורמים לי
לשעמום, לאדישות, במקרה הגרוע אף לשעשוע. אסונות גורמים לי
לרעב וסבל של הזול בכלליות בד"כ גורם לי לרצות לעשות את
צרכיי... אינני יודע עצב מהו, אינני יודע מהו כאב, מהו מצב
קשה, מצוקה או ייאוש. אבל תמונה אחת יכולה להביא אותי לסף
דמעות, לרצון עז לחדול מהכל, לגרום לי ליפול על ברכיי, ממרר
בבכי כמו ילד קטן.
מאז היותי ילד קטן התמונה הזאת צרובה במוחי, איני יודע כיצד
הגיעה לשם ומדוע אין היא עוזבת אותי, למיטב זכרוני מאורע שכזה
לא קרה לי מעולם. אני רואה ילד, ילד קטן, תמים וחמוד. ילד
בכיתה ג', בתחילת חייו, ילד טוב, ילד של אימא, ילד שאוהב לראות
סרטים מצויירים, שאימא שלו מכינה לו כריכים עם שוקולד לבית
הספר, מכינה לו בגדים בבוקר ומניחה אותם על המיטה, ילד שההנאה
הגדולה שלו בחיים היא נסיעה עם אימא ואבא ללונה פארק, אכילת
גלידה ומשחקי קופסא. ילד קטן עם שיער חום מדובלל, קצר, עיניים
חומות עמוקות שתמיד פעורות בחיוך סקרן. ילד שתמיד היה קטן
בנפשו יותר מכולם.
ילד שכזה, שלא כל כך רצה להיות כבר בן 9. אבל היום הזה הגיע,
הילד הקטן שבתמונה שבמוחי חוגג יומולדת. והוא מבקש יפה ומתחנן
ואימא שלו מסכימה לעשות לו מסיבת יומולדת בבית. הוא הולך עם
אימא לסופר-מרקט וקונה ממתקים ובלונים וקישוטים ושקיות יומולדת
קטנות עם ציור של ליצן. והוא קונה פנקס של הזמנות ליומולת,
כאלה שנוסחן האחיד הוא "הנך מוזמן/ת למסיבת יום הולדתי שתיערך
ב:", מקושטות ויפות, שוב עם ציורים של ליצנים שמחים. והוא מחלק
את ההזמנות בכיתה, והמורה אומרת לו מזל טוב ושהוא כבר ילד ממש
גדול. ואימא שלו אופה לו עוגה גדולה בצורת דובי, החיה שהוא הכי
אוהב, אבל זאת הפתעה...
אבל הילד הקטן שלי הוא סתם עוד ילד. סתם עוד פרצוף מתוך בליל
הפרצופים שבכיתה, עוד בורג במערכת, עוד קרש במדורה. וכשמגיע
היום והוא יושב לו בבית, בסלון הריק שאבא פינה ממנו את כל
הרהיטים וסידר בח', הוא מתבונן בגאווה בסלון ביתו, בקישוטים,
בבלונים, בשולחן העמוס ממתקים מכל טוב. הוא מריח את ריח העוגה
הטרייה, שנאפתה זה עתה. אבל הוא לבד. אף אחד לא בא לימולדת של
הילד הקטן שלי. אף אחד לא הביא לו מתנה אקנה בעשרים שקלים
בחנות הצעצועים, עטופה בנייר עטיפה מכוער בצעקניות. אף אחד לא
בא לראות את הכיסא יומולדת שלו, את הזר פרחים שמעטר את ראשו
הקטן, את העוגה שאימא אפתה. אף אחד...
אני לא יודע למה, אבל כשקראתי את הכתבה בעיתון אותו בוקר
חורפי, דמעה עלתה בזווית עיני בעודי יושב לשולחן, לוגם את כוס
התה שלי, הסתכלתי בסלון הריק של ביתי וחשבתי על הילד הקטן, על
העוגה, על הבלנים והקישוטים ושקיות היומולדת. הרגשתי כאב עמום
ובלתי נסבל בלב למראה המילים שקראתי בקושי, מוחי מסרב להבינם:
"דיברתי עם חבר ואז התקרבו אלי שלושה ילדים מכיתה ט' שתמיד
מכים אותי. הם בעטו בי והתחילו להתמסר בי כמו בכדור. בכיתי
וצעקתי שיורידו אותי, אבל הם המשיכו. אחר כך אחד מהם נתן לי
בוקס וזרק אותי לשלולית מים - כך תיאר תלמיד כיתה א' את החוויה
הקשה שעברה בחצר בית הספר. מאז האירוע, שהתרחש לפני כשבוע,
מתעורר הילד מסיוטים. הוא מפחד ללכת לבית הספר, משום שהוא פוגש
בבריונים בחדר המשותפת לבית ספרו ולחטיבת הביניים." כך נכתב,
שחור על גבי לבן, כמו פחם על גבי קרון רכבת, בעיתון של בוקר
יום נאה ושגרתי זה.

אני לא זוכר כמה זמן ישבתי ובהיתי בתקרה. כוס התה שלי כבר
התקררה, הרוגלעך כבר קשים ולא טריים. מחשבות ממחשבות שונות
עברו במוחי, חלקם על הילדות שלי, חלקם על חיי, חלקם על נושאים
של יום-יום, חלקם על נושאים שבכלל... רוב המחשבות לא היו
קשורות לגמרי לכתבה שזה עתה קראתי, פשוט חשבתי, לא יכולתי
להפסיק לחשוב... לחשוב על הצדק, הצדק שחייב להיעשות.

וכמו ציפור טרף הצוללת לכיוונו של חרק זה או אחר, צללה לעברי
אלת הצדק. הכעס שבה מילא אותי, הזעם והתסכול שבתוכה הציפו את
רגשותיי עד שלא יכולתי עוד לסבול זאת. חיפשתי את הילד, ואכן
מצאתי אותו. ילד קטן וחמוד, עם שיער חום מדובלל, קצר, עם
עיניים חומות עמוקות שתמיד פעורות בחיוך סקרן. עקבתי אחריו.
ימים שלמים עקבתי אחריו לכל מקום. ראיתי אותו צועק בשנתו מוכת
הסיוטים, ראיתי אותו מתייפח ובוכה לאמו שהוא לא רוצה ללכת לבית
הספר כי ירביצו לו. ראיתי אותו מולבש ע"י אמו בבגדים חדשים
שקנתה לו, ראיתי אותו מרים את התיק שאימא ארזה לו, לוקח את
הכריכים עם שוקולד שאימא הכינה לו והולך בעל כורכו לבית הספר.
עקבתי אחריו, יודע ששם אמצא את הצדק, מחכה...
ואז ראיתי גם אותם, את שלושת המפלצות. אבל לא רק אותם ראיתי,
ראיתי את כולם, את כל אותם הילדים שלא באו, שלא היה אכפת להם
מהילד הקטן שלי, במוח שלי. כל אותם הילדים שלא חטאו חטא כל כך
גדול, בסך הכל הם לא רצו לבוא. אולי זה בכלל לא אשמתם, אולי הם
לא יכלו, אולי הם גרו רחוק ואימא שלהם לא יכלה להביא אותם
למסיבה... אבל זה לא משנה, חטאם הקטן של כל אותם הילדים הרג את
הילד הקטן שלי, כמו שחטאם של שלושת המפלצות האלה הרג את הילד
הקטן הזה... והצדק חייב להיעשות
יצאתי ממחבואי מאחורי שיחים גבוהים שבצד חצר בית הספר, עיני
דמעו בדמעות של כאב. שלפתי חרב ארוכה שקניתי מבעוד מועד. כנפיה
של אלת הצדק עטפו אותי, תחושה של כאב וסבל מילאה את לבי, דמעו
הציפו את עיני כשערפתי את ראשם של החוטאים, מקיז דמם המטונף על
רצפת הלבנים האפורה, עושה צדק עם הילד הקטן והחמוד שסבל
מההטרדה החוזרת והנשנה שלהם, עושה צדק עם הילד הקטן שלי...
רחבי המגואלת בדם חזרה לנדן שלה, גופות חסרות חיים צנחו על
הרצפה, היא עזבה אותי עכשיו, מתאים לה... עכשיו לעזוב, אחרי
שהצדק נעשה ונותרתי אני עם הכאב שבלבי. ומה איתי? מה עם הילד
הקטן שלי? מה עם המסיבה שלו? האם מישהו יבוא למסיבה עכשיו?
הרמתי מבטי אל הילד הקטן והחמוד. עיני מלאות דמעות, מתייפח כמו
תינוק הסתכלתי עליו, גרוני חנוק. באותו רגע רציתי למות, חולשה
הציפה את כל אברי, הרגשתי כאילו המוות אוחז בי, העצב שהכה
בנשמתי היה חזק ממני, והוא החל להכניע אותי. חייכתי אל הילד
בכאב, ליטפתי את ראשו בחיבה, עיני זולגות.

עשיתי איתך צדק ילד קטן שלי, למסיבה שלך כולם יבואו, את העוגה
שלך יאכלו וגם את הממתקים. שקיות היומולדת שתקנה לא ישארו בבית
שלך ואותך ירימו כולם 9 פעמים ועוד פעם לשנה הבאה. הקישוטים
והבלונים יפלו על הרצפה בזמן משחקי החברה ויצטרפו לפרורים של
חטיפים ועטיפות מכוערות בצעקנות של מתנות שנקנו בחנות צעצועים
ב20 שקלים. אתה לא תבכה ביומולדת שלך, אתה תחייך.
ואני, אני אשתה לי כוס תה ארל גריי עם קצת נענע ושלוש וחצי
כפיות סוכר בספל הלבן הגדול שלי, אוכל צלחת רוגלעך טריים
מהקונדיטוריה (חמישה במספר, לא פחות ולא יותר) ואצפה באדישות
בחדשות של השעה עשר וחצי, אחרי שסיימתי את קריאת העיתון של
הבוקר, אשמע דיווח בחדשות על איזה מטורף ששחט באכזריות שלושה
נערים בכיתה ט' שהתעללו בילד קטן וחמוד, אחייך בהומור מעוות
ואעביר ערוץ בשעמום

הצדק נעשה...

הסיפור מבוסס אומנם על סיפור אמיתי כפי שנכתב בכתבתה של תמר
טרבלסקי-חדד, כתבת "ידיעות אחרונות" לענייני חינוך מתאריך ג'
באדר א' תשס"ג - 5.2.2003, אך אין לייחס לסיפור הזה משמעות
נוספת מלבד זו. מוצגת כאן סיטואציה דמיונית מטפורית בלבד ואין
להסיק מכך רמיזה לרצח או לרצון לרצח של הנערים שמוזכרים בכתבה.