לפני שישה חודשים כתבתי לך כאן מכתב תודה, מכתב שתקף, אולי עד
לפני חודש, התנתקת ועזבת אותי. לפני שזה קרה, כבר התחלתי
להתפתח ולרכוש חברות חדשות, אבל כנראה שאף פעם לא יהיה לי
מישהו שבאמת יהיה לו אכפת, גם לא לך.
מחר בבוקר אני אכנס למבחן, בלי לדעת את החומר, בלי לדעת את
החומר שאת יודעת, למרות שנפגשנו, למרות שקבענו ביחד ללמוד,
ניקול יותר חשובה לך, וגם שי וכנראה שגם הבן ההוא מהכיתה החדשה
שלא משתין לכיוון שלך בכלל, מנצל אותך בשביל המחברות שלך.
הדמעות זולגות כשאני כותבת את המכתב הזה, ואני יודעת שלא
תביני, כבר זמן שאת לא מבינה, מכאן אני יורדת, ואני מקווה
שמישהו בדרך יעזור לי לעלות בחזרה, או לפחות יבלום את הנפילה.
לא, לא נורא, אני תמיד אזכור את מה שהיה לנו ואת החברות שהייתה
לנו, אבל אל תצפי ממני להתנהג כאילו הכל אותו דבר, שתינו
יודעות שלא.
יש לי המון דברים לאמר לך, אני פשוט לא מוצאת את המילים, את
הכח, את האומץ אולי. אני אולי פוחדת לחפש את ההבנה שלך, כי אני
יודעת שאני לא אמצא.
מקדישה את המכתב לזיכרון.
נטלי.