היו היו שלושה בחורים, שהלכו להם לתומם ודיסקסו על הא ועל דא.
לא משנה מהו שמם, למרות ששמם היה השלישיה, ומעולם לא נקרא אחד
מהם בשם אינדיוידואלי לעצמו.
אפילו כשנולדו - וכולם אכן נולדו באותו זמן - קראו להם
השלישיה, למרות שנולדו לשלוש אמהות שונות שלא היו באותה מחלקה
ושבטוח לא הכירו אחת את השניה. כן גורלם כשמם נשזר באותו יום,
כמו סוודר מאוד זול בשוק התקווה, שכמובן כל אחד מהשלישיה לבש.
הם היו בעלי השכלה ממוצעת ואיי-קיו ממוצע של 100, וגם טון די
מונוטוני, ולא מי יודע מה כישרון בכתיבה, בזמרה או בכל דבר
אחר.
שלושתם עשו את אותו תואר ושלושתם עובדים באותה עבודה יום-יומית
ומשעממת-משהו, למרות שהם נהנים ממנה, או לפחות נהגו להנות ממנה
בעשרים השנים הראשונות.
ואותם בחורים שהלכו להם ודיסקסו, דיברו להם על דברים ממוצעים
שהיו באותו יום על הפרק והופיעו בשער של העיתון הנקרא ביותר
בעיר.
היה ויכוח בין חבר שלישיה אחד לשני על אמיתותו של דבר. השלישי
אמר לשני: "אם אני משקר, יפגע בי ברק", ואכן פגע בו ברק,
והברנש נפח נשמתו. השניים הסכימו על אותו נושא, כי לראשון לא
היה הרבה מה להגיד בעניין, ובאותו רגע הגיעו לביתם, שנראה כמו
כל שאר הבתים, עם אותו עיצוב בורגני משעמם - שולחן, סלון, מטבח
ומכונת כתיבה משומשת שלא נגעו בה שנים מספר.
השניים התיישבו והחלו לקרוא עיתון, סיימו, שתו, ישנו, התעוררו.
ציחצחו, שיפשפו והלכו להם לעבודתם, שבמקרה הייתה אותה עבודה,
ושם הם עשו אותו הדבר, דוכן ליד דוכן, שולחן ליד שולחן.
כאשר נזכר אחד שהם רצו לבקש העלאה במשכורת, הלכו שניהם אל הבוס
וביקשו אותה כאמור, וגם קיבלו 20 אחוז לאחד ו-20 אחוז לשני.
בונוס די גדול, חשבו לעצמם, הרהרו וחזרו לשולחנם.
זה הגיע לי, כל אחד חשב לעצמו. הרי אני עובד פה מעל ל-20 שנה,
הלא כן?!
שניהם נשענו על משענת כסאם ונמנמו קצת.
הלכו, גלשו באתרי הסקס שלהם ושוחררו לביתם.
איש לא שאל לשלומם, איש לא דרש מה עברם, ואת איש לא עניין למה
לאיש מהם אין שם ולמה קוראים להם השלישיה.
הם גם לא החשיבו לכך משמעות רבה, ומאחר שלא שאלו אף אחד אחר
לשלומו, לא חשבו שיש רע בכך.
שכבו, הרהרו והלכו לישון את שנת הצהריים.