את הפעם הראשונה אני זוכר במעורפל, רק התחושה הפיזית והמחשבות
שחלפו במוחי נשארו חקוקות שם לעולמים. זה היה מתישהו באמצע בית
הספר היסודי, כיתה ב' אולי ג'. המורה מירה נכנסה לכיתה והסבירה
לנו שבעוד כעשר דקות תשמע הצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל.
אני לא זוכר כיצד חלפו אותן עשר דקות  אך פתאום זה התחיל.
כולנו נעמדנו והקשבנו, זה התגבר והתגבר ובתוכי התגברה תחושת
החלחלה וכל השערות בגופי נעמדו. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו
היה אבא שלי שעכשיו בטח עומד בבית הקברות עם אמא ואחי, סבא
וסבתא וכל הדודים מול הקבר של אריה, דודי שנהרג בעת אימון
שגרתי כאשר פיקד על צוות בקורס קצינים. כ"כ רציתי לבוא איתם
באותו הבוקר אך אבא אמר לי "אתה עדיין קטן מדי וחוץ מזה חבל
לפספס יום לימודים".

אבא היה איש שקט, אף פעם לא דיבר הרבה וגם לא נהג לחייך יותר
מדי. הוא היה איש מאוד פשוט ושיגרתי ולא רצה או לא ידע כיצד
להביע את רגשותיו. הוא היה קם כל בוקר שותה את הקפה שלו, קורא
את העיתון שלו והולך לעבודה. כאשר היה חוזר בערב היה יושב איתי
ועם אחי לצפות קצת בטלוויזיה. אמא נהגה לספר לנו שלא תמיד היה
כך, פעם היה איש שמח שנהג לספר בדיחות ולהשתטות בכל הזדמנות
שהיתה לו, אך מאותו יום נורא שבו נפצע במארב בבקעת הירדן הוא
השתנה. הם ישבו שם על צלע הר וחיכו לחוליה שעליה קיבלו מידע,
ואכן אותה חוליה הגיעה. הם ספרו לאחור בלחישה וירו מטח יריות
בודד אך ברובה שלו היה מעצור והוא התפוצץ לו בידיים. הוא פונה
לבית חולים כאשר עיניו מלאות רסיסים וכבר היה בטוח שלא יראה
יותר לעולם. באותו היום כאשר שכב במיטתו בבית החולים כשכל
המשפחה סביבו, נכנס קצין העיר והודיע בלחישה ועם עיניים נפולות
שאחיו אריה נהרג בתרגיל לוחמה בשטח בנוי. הוא חטף כדור בראש
ומת במקום. המהומה בחדר היתה גדולה, בכי נוראי וצעקות של סבתא
שלא הבינה איך לקחו לה את הבן. אבא סובב את הראש והשתתק ומאותו
היום לא חזר להיות כשהיה. כעבור חודש השתחרר מבית החולים לאחר
שעבר ניתוח בעיניו וראייתו שבה אליו. אמא מספרת שבהתחלה היה
קשה, הוא לא דיבר עם אף אחד, אפילו איתה בקושי החליף מילה, אז
היא למדה לתת לו את המרחב וחשבה שלאט לאט יחזור לעצמו אך זה לא
קרה והיא פשוט למדה לחיות עם זה כך. אני כבר נולדתי רגיל. רגיל
לאבא שקט וקשוח שלא נהג לשחק איתי ועם אחי או לצחוק איתנו, הוא
לא נהג לגעת או ללטף ופעמים כה רבות זה היה חסר. אך אמא, כאמא
מסורה, השלימה את החום החסר ונהגה לשבת איתנו שעות ולשחק
איתנו, לקרוא לנו ספרים ולטייל איתנו בשכונה.  

הפעם הראשונה שהורשתי לבוא לבית הקברות ביום הזיכרון היתה כאשר
עליתי לחטיבת הביניים. כולנו ידענו שזהו יום קשה בשביל אבא  אז
היינו די שקטים ולא דיברנו יותר מידי. הגענו לבית הקברות שם
כבר חיכו לנו סבא וסבתא ליד הקבר של אריה. אחי ואני נעמדנו
משני צידיו של אבא וחיכינו יחד עם כולם שהצפירה תתחיל. מנחה
הטכס הכריז "דקה אחת לצפירה" ואני עמדתי מתוח מביט בנעלי,
ממתין וממתין ואז זה החל, ושוב אותה חלחלה ושוב אותה צמרמורת
שמעמידה את כל שערות גופי, ופתאום אבא שלח את שתי ידיו
המחוספסות והחמות והניח אחת על כתפי ואחת על כתף אחי והצמיד
אותנו אליו. הסתכלתי בעיניו והוא הביט בי במבט חם ואוהב ואז
הפנה את מבטו חזרה למטה לקברו של אריה.
מאז אותו יום כל שנה חיכיתי ליום הזיכרון. קצת מוזר לחכות ככה
ליום כל כך עצוב אבל תמיד היה זה היום שבו אבא נפתח קצת יותר,
וליטף וחיבק וחייך אלינו קצת יותר. כנראה שהיום הזה בשנה תמיד
הזכיר לו שהמשפחה בעצם כל כך חשובה לו.

חצי שנה עברה מאז שראיתי פעם אחרונה את אבא, והנה היום "יום
הזיכרון לחללי צבא ההגנה לישראל". גם השנה כמו בשנתיים הקודמות
אני ממתין פה לבוש מדים, ואני רואה את אבא מתקרב אלי עם אמא
ואחי. הם נעמדים לידי ושוב מנחה הטכס מכריז "דקה אחת לצפירה".
אני ממתין בציפיה והצפירה מתחילה, אני מביט באבא והוא מביט בי
רואה ולא רואה אותי. דמעה אחת זולגת מעינו השמאלית  ואז הוא
מתכופף אלי ופורץ בבכי, מסתיר את פניו ביד אחת ואת ידו השניה
מעביר בליטוף מחוספס וחם, אבל הפעם לא על כתפי אלא על מעטה
האבן אשר עוטף אותי ובראשו חקוק "תהה נשמתו צרורה בצרור החיים"
ובשקט בשקט אני שומע אותו לוחש לי "אני אוהב אותך בני היקר".