חלפה בי התחושה שעכשיו השעה היא שעת בין הערביים. נראה כאילו
אין אף אחד מסביבי, כאילו שאני בתוך מחשבותיי. ישרתי את מבטי
ונוכחתי לראות מולי פרוזדור ארוך שנמתח למול עיני. אני מתחיל
לשים לב לסובב אותי ורואה שבעצם הכל סביבי חסר צבע, כלומר
בגוונים של אפור, כמו יום חורפי וקר מלא בענני גשם צפופים
מלווים ברוחות עזות. עוברת בי מעין צמרמורת - האווירה פה
מזכירה לי תוהו ובוהו. חוסר סדר וקרירות. לא ברור לי לאן הגעתי
ואיך הגעתי לכאן. לא נעים לי פה. אני מסתכל על עצמי ובאופן לא
מפתיע מגלה שגם אני חסר צבע, אני מרגיש כמו בתוך סרט מתח ישן
וזה קצת עוזר לי להרגיש יותר טוב.

התבוננתי היטב בפרוזדור. בוחן כל חלק ממנו אולי משם תבוא
התשובה - לאן הגעתי. קירות הפרוזדור והמבנה כולו עשויים קירות
בטון גדולות וגבוהות. מרצפותיו שחורות וחלקות. מעקה, שחלקו
העליון מעץ ועמודיו ברזל, מלווה את הפרוזדור מצדו הימני עד
לגרם מדרגות שמוביל למטה. מעל למעקה, במרחק מספר מטרים ממנו
היה חלל גדול שבסופו, קרוב מאוד לתקרה על הקיר החיצוני של
המבנה, נמתחו להם חלונות דקים וארוכים, דרכם חודרות בקושי קרני
השמש של שעת בין הערביים ביום אפלולי שכזה, יוצרות צללים
ארוכים ומאיימים על קירות המבנה.  מצדו השמאלי של הפרוזדור לכל
אורכו נפרשו דלתות רבות, רבות מידי כדי שאוכל לספורן. בין מספר
דלתות מצויים להם לוחי שעם שכאילו הפכו להיות חלק נצחי מהבטון,
לוחות כאלו שכבר מזמן אף אחד לא שם לב אם מתחדש עליהם משהו או
לא.

אני לוקח אויר לריאות ואיתו צעד קדימה לעבר המדרגות. ואז זה
מכה בי - אני נזכר במקום. אני מכיר אותו! הוא דומה להפליא לבית
הספר הדתי בשכונה בה גדלתי. פתאום חזרתי אחורה בזמן ונזכרתי
בימים שבהם ביליתי במקום הזה - בימי חג כשהיינו באים עם אבי
לבית הכנסת שהיה ממוקם בבית הספר - משחקים עם ילדים שגם למדו
בו, לומדים להכיר כל פינה במסדרונותיו דרך הרגליים במשחקי ריצה
כאלו או אחרים. שומר היטב להתרחק מבית הכנסת עצמו - לא אהבתי
את החגים - הם יותר מדי הזכירו לי משפחה.

המשכתי לצעוד לאורך הפרוזדור, לא כל כך בטוח למה אני פה בכלל.
הלכתי לאט. קצת פחדתי ממה שהמקום יציע. המקום היה שומם אך עם
זאת יכולתי לחוש בקול צחוקם של הילדים והמרץ שזרם בעורקיהם.
הסתכלתי מהמקום בו עמדתי לכיוון המעקה, אולי בחיפוש אחר אותם
ילדים, אך רק כלום נפרש שם מעבר למעקה. יישרתי את מבטי
ולהפתעתי על קצה גרם המדרגות עומד לו ילד קטן, אוחז בידו במעקה
שעולה על גובהו. אני מכיר את הילד - זה אני. הוא מסתכל אלי -
ישר אל עיניי ולא מוריד את מבטו לשנייה. עיניו תוהות, כאילו
שואלות אתי מה אנחנו עושים שם בכלל. אני מחזיר לו מבט קצת
מופתע קצת משלים עם זה שהמוזרות של המקום מקנה לו את האפשרות
שהכל יכול להיות בו. אני לא יודע איך לענות לו, הרי גם אני
אבוד פה ונראה כאילו המקום הזה יותר מוכר לו מאשר לי.  החלטתי
שאני אמשיך ללכת הפניתי את מבטי ממנו לרגע וכשחזרתי הוא כבר לא
היה שם. היה לי חבל, דווקא התגעגעתי אליו קצת - לילד שהייתי.
עכשיו כשהוא כבר לא כאן אני שוב חש את האפרוריות והריקנות.

אבל אני אמשיך לצעוד והראה מה אני עושה כאן. המשכתי ללכת עד
לגרם המדרגות שם מולי נעמדה דלת. כניסה לכיתה. אני מסתכל שוב
לעבר המדרגות אולי הוא יהיה שם. והוא באמת שם, רק קצת יותר
רחוק לאורך המדרגות. הפעם מבטו קר וחסר משמעות. חולף בי פחד -
חשבתי שאולי הוא ייתן לי תשובה לאן לפנות. המרחק הזה בינינו
גרם לי להיכנס לכיתה. נכנסתי ונעמדתי במפתן הדלת מביט על
החדר.
בכתה עומדים להם שולחנות בטורים, כאשר לצד כל שולחן מצויים שני
כיסאות. בסוף החדר תלוי לו על הקיר לוח גירים ארוך ומאובק.
קירות החדר סדוקים ולא נראה שמישהו טרח אי פעם לצבוע אותם.
יש לי תחושה חזקה כאילו רחשה בחדר פעילות ערה של אנשים מספר
שניות לפני כניסתי אליו. כאילו במטה קסם נעלמו כולם והחדר קפא
כמו עיר רפאים. משב רוח מכה בי לפתע. הסתכלתי לעבר החלונות.
לחדר היו חלונות גדולים ועירומים מוילונות, חושפים את הכיתה
לעולם שבחוץ. השמאלי שמבניהם שבור לגמרי ומכסה אותו פלסטיק
שקוף, שקצהו אף הוא שבור ושממנו חודרת הרוח. וזה שוב מכה בי -
אני מכיר את החדר. יש בו משהו - באווירה, בלכלוך על הקירות,
בהתנהלות של האנשים שנעלמו ממנו. זו הכיתה שלי מהחטיבה..

אני שוב לוקח אויר עמוק לריאות גורר את עצמי פנימה. נוגע
בציוד, אולי על מנת לבדוק שהכל אמיתי ואולי מתוך געגועים לעבר.
אני מרים את מבטי ולהפתעתי עומדת במרחק מה ממני - בחורה. היא
כולה זוהרת וקורנת אור! אני מביט בה בהשתהות, מתקשה לסגור את
פי. הבטתי בה זמן קצר שנמשך כמו נצח. וכשחזרה אלי הכרתי הבנתי
שבאופן מוזר עומדת מולי דמות שכולה צבעים פרט לאפור כשמסביבה
הכל אפור, ממש כאילו נגזרה לה מז'ורנל, מהמציאות.. הסביבה
האפלולית משווה לה הילה קסומה. היא עמדה שם, פשוט עמדה ולא זזה
- מביטה בי במעין חיוך מלא אושר, כאילו כל המקום והסיטואציה
מאוד טבעיים לה, כאילו אני מוכר לה כבר שנים, אך היא אינה
מוכרת לי. הסתכלתי עליה - שלמות של יופי - שערה הזהוב, עיניה
שפקוחות ללא מאמץ ומלאות רגש ותמימות, עורה החלק ושפתותיה
שמלאות תשוקה וצמא לחיים. היא עושה לי להרגיש טוב, לחייך,
להוקיר ולאהוב את הבריאה. על גופה המושלם הייתה גופיה וחצאית
שהלמו אותה מאוד, והיה נדמה לי כאילו בגדיה הנם בצבעי הקשת
כולם וכל אחד לחוד. אני צועד אליה, לא מניח לעצמי להסיר את
מבטי ממנה ולו לרגע. היא צעדה לעברי, אך מבטה וחיוכה נותרו
כשהיו, קפואים כמו בשנייה שראיתי אותה. הגענו אחד לשני, לקחתי
בעדינות את ידה לידי, והיא מצידה המשיכה במבט שלה נותנת לי את
הסכמתה באושר עם העיניים כאילו שאני ייעודה.

שלובי ידיים צעדנו יחד לכיוון היציאה מהחדר שנותר אפור כמקודם.
אני מוביל, אך דואג להביט בה מדי פעם לראות שהיא עוד שם. לפתע
קפאתי במקומי! מולי עמד לו עץ. עץ רחב, גדול ומסועף, אולי עץ
תפוח. העץ פרץ לו מהרצפה. הפנתי את מבטי מיד אל הנערה שאחזה
בידי, מחפש את התשובה לזה ממנה, אך היא נשארה בחיוכה הקפוא,
כאילו אין דבר חריג בנעשה סביבנו, כאילו היא אינה שמה לב למבטי
המופתע. חזרתי להביט בעץ. גם לו הייתה ההילה שצבעו הטבעי
בסביבה האפורה הקנה לו. נדמה שנגזר מיום שטוף שמש שלאחר לילה
סוער וגשום בשדה - ענפיו הסתעפו מתוך גזעו לתוך כיפה גדולה
ומלאה של עלים ירוקים, ממש עץ גן העדן.

ואז הוא נגלה לעיני! על אחד מענפיו הארוכים של העץ. ספק שוכב
ספק יושב ונשען על ענף סמוך, מביט בי בחיוך מזמין ושובב - נער
יפה מראה ועירום לחלוטין. ישב לו שם כאילו נהנה מחום השמש
ששטפה את השדה. עיני עברו על פניו ועל גופו החשופים באיטיות
ובהתפעלות - על תווי פניו החדים, על עיניו החודרות והעמוקות,
על שפתותיו המחייכות, על עורו החשוף והבוער מהשמש החמה, על
גופו השרירי והמחוספס. להט ותשוקה אחזוני. אך איך בשניות שכחתי
את הנערה שאיתי?! אני מפנה את מבטי אליה, אני שם לב שאנחנו כבר
לא אוחזים ידיים, אך היא, לעומת זאת, ממשיכה להביט בי בחיוכה
הקסום כמקודם, כאילו מסרבת להאמין שמשהו קרה כאן, כאילו היא
סולחת לי ושנמשיך ללכת. חזרתי להביט בו, כאילו מחפש תשובה מה
לעשות. הוא גם הביט בי באותו מבט מזמין, אני רוצה לעלות. אני
שוב מסתכל בה - אולי רוצה לאמר שלום. אך מבטה נשאר אוהב ומאושר
כאילו הכל צפוי וידוע מראש. סירבתי להיפרד ממנה והבטתי בו שוב.
גל חום עבר בי וליבי החל לפעום בחוזקה - השפתיים - הם קוראות
לי! נתתי לנערה מבט מצטער מהיר וטיפסתי אל הנער.

עליתי אליו, ונעמדתי אל מול עיניו. הסתכלתי עמוק אליהם מחפש
אישור למעשים שאני עתיד לבצע. עיניו היו מאושרות ושלמות, הוא
חיכה. במטו היה ונשאר קפוא - חיוך מזמן ושובב. הרמתי את ידי -
רציתי לגעת, להרגיש - לראות שהכל אמיתי. התחלתי לגעת בפניו.
המגע היה נעים. המשכתי משם אט אט לעבר גופו לכתפיו, ביטנו
ולישבנו החשוף. גופו היה חם ונעים - הוא היה אמיתי. הסתכלתי בו
והוא המשיך להסתכל לעיני באותו מבט ממש כמו הנערה. הנערה.
הסתכלתי למטה לראות אם היא עוד שם. משהו השתנה במבטה - פתאום
היה בחיוכה קורטוב של עצב מעורב בחיוך מפויס וסולח, מחכה שאני
ארד למטה. חזרתי לעיניו של הנער הבטתי בהם דקה ארוכה ואז
הרכנתי את ראשי לעבר שפתותיו ונשקתי אותו - בעדינות. הנשיקה
ארכה מספר שניות שנראו לי כנצח.  רעד עבר בגופי ותחושת אושר
וחופש מציפה אותי, פתאום הכל צבעוני גם אני. הוא נותן בי מבט
קצת מופתע. חזרתי לנשקו והפעם הוא נישק אותי בחזרה. טעם פיו
היה נפלא, חום נעים עבר בין גופותינו, רציתי שהרגע יישאר לנצח,
אך משהו האיץ בי לעזוב. חיוך רחב נפרש על שפתותינו. הפניתי את
מבטי לנערה שלמטה - מבטה השתנה! פתאום הוא נהיה קר ועצוב, היא
לא הביטה בי שוב, אלא תקעה את מבטה באדמה. זוהר גופה נעלם. עצב
עטף אותי, ותחושת אכזבה מעצמי. הסתכלתי בו - והוא נתן לי חיוך
שמאשר את כל מה שהיה בינינו. חזרתי להסתכל למטה והיא נעלמה.
חזרתי להביט בו ואור עז הציף אותנו מכל כיוון!

הבוקר הגיע.