נאנחת ופוקחת עינים.
החדר חשוך כמעט לגמרי.אנחנו לבד. רק אתה ואני, זוג צלליות
שחורות שנעות באיטיות, נענות לקריאות הגופניות האחד של השני.
אנחנו כל כך טובים ביחד, כמעט מתואמים, וזה מפחיד אותי.
האנרגיה שלך כל כך גדולה, אני כמעט מסוגלת לגעת בה, אבל כמו
מפספסת אותה בשניה, וקורסת תחתיה.
אני מכירה אותך רק כמה חודשים, אבל מרגישה כאילו אלה שנים.
אנחנו אומנם לא מקיימים יחסים, אבל כל הנגיעות, הגישושים
והתחושות המשותפות הללו מרגישות כמעט כמו.
זה לא שהיית הראשון שחלק איתי אינטימיות, אבל התחושה זהה.
חוסר האונים הזה, הפחד לטעות ולא לעשות את הדבר הנכון...אני לא
מאמינה שזה קורה לי.
אפשר לקרוא לי מנוסה בדברים האלה. כל המזמוזים, ההתחרמנויות
והנגיעות האלה לא זרות לי. כבר הייתי בסרט הזה, אבל אתך זה
שונה. זה ממשי יותר, חזק יותר, משמעותי יותר. אני משתחררת מכל
פחד קודם וניצבת לפניך - כמו שאני, בלי שום מסכה או כיסוי, וזה
מרגיש כל כך טוב, וכל כך מפחיד.
אני מנערת מעלי את המחשבות האחרונות, כשלפתע אני חשה את
השפתיים שלך מלטפות את גופי, במין רפרוף נעים שרק אתה יודע
לעשות.
אתה מנשק לי את הצוואר, ומגרה את החלק שמאחורי האוזן, במין
נשיקות - מציצות שלך, שאני אוהבת כל כך.
אני לא נשארת חייבת, ומלקקת את תנוכי האוזניים שלך, לוחשת לך
נעימות מתוקות, ולמרות שאתה לא אומר (בגלל האגו הגברי העצום
שלך) אני יודעת שאתה מת על זה.
אנחנו שוב יוצאים למסע הזה, לדרך הזו, שהיא כל כך מוכרת ועדיין
כל כך מסתורית...
אנחנו שוב מגששים בשקט, מגלים אחד את השני דרך הדברים הקטנים
גדולים האלה - מבט, חיוך, נגיעה אקראית...
אתה מנשק לי את הסנטר באיטיות ומחליק אל גומת הצוואר שלי, מנשק
אותה בצורה מדגדגת שכזאת... אתה ממשיך להדרים, מנשק לי את
החזה, מלטף אותו בעדינות שמטריפה אותי... ואני מתה על זה.
אתה מרים לי את קצה החולצה בשקט, באופן כמעט בלתי מורגש, מנשק
לי את הבטן בנשיקות קטנות ומתוקות, שהולכות ונעשות רטובות
ועמוקות... אתה מנשק לי את הטבור (או הפופיק, בדרך הילדותית
שאתה אוהב לקרוא לזה) מחדיר את הלשון שלך לתוכו... אני מתמכרת
לתחושה המענגת עד הטירוף, נאנחת בשקט, נושכת את שפתי, בכדי
לעצור מבעד עצמי לצרוח בטירוף... וזה טוב כל כך.
אתה ממשיך לרדת בלשונך, משרטט על בטני מסלול רטוב של רוק,
שולח יד אל מכנסי... וכאן אני עוצרת אותך, מתקשה להחדיר
רציונליות אל סערת היצרים שהתחוללה בי לפני כמה שניות.
- "די. אני לא רוצה"
ואתה, מחייך אלי את החיוך הממיס הזה שלך, ואומר לי: "איך שאת
רוצה, ממי. את יודעת שאני אף פעם לא אכריח אותך", מתרומם מעט,
ונושק לי .
השפתים הרכות שלך ממיסות אותי, ואני שוקעת לתוך הנשיקה העמוקה
והרטובה הזו, נענית לה כמעט מיד.
אני שוקעת בסחרור הנעים שגורמות לי שפתיך, נשבעת בי שאם תנסה
שוב, אענה לך.
החום והלחות שלך פיך עוטפים אותי, מעבירים בי רטט נעים שכזה,
ואני מתפללת במחשבותי שתנסה שוב. רק תנסה. אני כבר אמשיך משם.
אבל אתה לא מנסה. אתה מכבד את הבקשה שלי, מה שמטריף אותי עוד
יותר.
- "הוא כל כך מדהים, הוא מתחשב ומעניק, למה אני לא מסוגלת
להמשיך?"
אני נאנחת שוב, הפעם אנחה של צער וכעס על עצמי.הוא עוצר.
-" מה קרה?"
-"אני רוצה, אתה יודע שאני רוצה, אבל אני לא מסוגלת..."
-"זה בסדר, אני לא לוחץ. אני רוצה שזה יקרה רק כשתהיי מוכנה,
ולא לפני. את יודעת שאם לא תהיי בטוחה לגמרי אני אדע, ואז אף
אחד לא יהנה מזה"
-"אוף! אתה כל כך מעצבן! למה אתה כזה מתחשב? זה רק גורם לי
להרגיש יותר רע עם זה!"
-"אז אל תרגישי ככה, כי זאת לא הכוונה. בואי הנה - ", אתה אוסף
אותי אל זרועותיך,עוטף אותי מאחור בחיבוק חזק, ולוחש לי -
-"אני אוהב אותך. אני לא לעולם לא אעשה משהו שיפגע בך, ואם
תשכבי איתי כשבעצם את לא רוצה, את תיפגעי, מבינה?
אני מוכן לחכות עד שתהיי מוכנה, ואז -" , מנשק אותי בצוואר
"שנינו נהנה מזה".
אנחנו נשארים ככה כמה רגעים, באותו חיבוק נעים. אני מרגישה את
החזה המוצק שלך מבעד לחולצה הדקה, את החום הנעים שגופך מקרין
על גבי. שואפת אל ראותי את ריח החולצה שלך, הספוגה בריח
היחודי שלך.
שנינו נשכבים שוב, עדין מחובקים, ואתה מכסה את שנינו בפוך
הענקי של המיטה שלך.
אני שוכבת בשקט, ללא תנועה, סופגת לתוכי את השתיקה הרועמת
שדבריך השאירו בחדר.
אתה לוחץ אותי אליך, מנשק לי את תנוך האוזן קלות , ולוחש -
-"לילה טוב, נסיכה שלי" ... וזה כל כך נעים.