אני שונא שיעורי ריתמיקה. תמיד שנאתי את זה... עוד מגן
טרום-טרום חובה, ומי יכול להגיד שהוא זוכר משהו מהתקופה הזו?
כל הקונספציה של ישיבה במעגל כמו חבורה של אידיוטים, ולתת
לגננת להוביל אותנו בגרסא ילדותית לשרה'לה שרון ושירי
ארץ-ישראל הישנה והטובה - מחריד אותי.
אה, שכחתי... ילדים בני 5 וחצי לא יודעים מה זה "קונספציה".

- "חנוכיה לי יש, רוקדת באש <אומצא-אומצא> קדימה יורם -
ושחה לי בלאט - נו שירי, לשיר <אומצא-אומצא> על כד קטן
נחמד".

כולנו ישבנו במעגל בחצר הגן, בעוד ריקי הגננת ממריאה עם
האקורדיון לשיאי זיוף חדשים, כמותם לא נשמעו מאז ראש השנה.

- "כד קטן, כן קטן <אומצא-אומצא> שמונה ימים שמנו נתן..."

הכלי המבחיל שבידיה התכווץ והתנפח, קטן וגדל כמו מפלצת אדומה
מתנשפת.

- "סביבון סוב סוב סוב, חנוכה הוא חג טוב <אומצא>".

אין ברירה - חייבים להקדים את שעת ה-ש'!
רציתי לסמן לרמי להתחיל בתרגיל ההסחה למבצע, אבל הוא לא ראה
אותי, אלא הביט בעיניים מעריצות בשרון; אני חושב שהוא נשבה
בתעמולה שוטפת המוח של הגננת - שכינים לא באמת באות מילדות
קטנות. ניסיתי לשרוק לו את מנגינת הפתיחה של "טירונות", אבל
יום קודם לכן נפלו לי שתי שיני חלב, וכל מה שיצא כשנשפתי נשמע
כמו קומקום רותח ממרחק מאתיים מטר. נאלצתי לנקוט בטקטיקה גסה
יותר- הכנסתי את היד מתחת לבית השחי ועשיתי קולות של פלוצים;
כולם הפסיקו לשיר והתחילו לצחוק ולהצביע עלי; רמי הסתובב לראות
מה מצחיק, ואני צעקתי את מילת הקוד: "שמנטוזה!" רמי הניד
בראשו ועזב את הכיסא שלו מבלי שהגננת תשים לב. היא כמובן לא
שמה לב, מאחר וניסתה להשקיט את צהלות הצחוק ע"י הגברת הווליום
של האקורדיון באופן משמעותי.
לאחר מספר דקות נרגעו הרוחות והשקט חזר לסדרו, אלא שאז ריקי
הרגישה משיכה חזקה בשמלה שלה, והיא הפסיקה לנגן והסתובבה אל
רמי, שעמד מאחוריה בפרצוף תמים; "ריקי", הוא אמר בקול מתפנק,
"רציתי לקטוף לך פרח בחוץ, אבל לא היה שם שום פרח..." ריקי לא
יכולה הייתה לכעוס לנוכח המבט המתוק אך אמרה בתקיפות: "זה היה
מעשה מאד מתוק מצידך,רמי, אבל לא היית צריך לצאת החוצה מהגן
מבלי להודיע לי". "אבל, אבל, אבל יש שם משהו אחר בשבילך", הוא
הוסיף בניד ראש נלהב, "יש שם את הסנה שאיננו אוכל!" "מה יש
שם?!" היא שאלה בחביבות וליטפה את ראשו; "את יודעת - כמו
שלמדנו בסיפורים על משה, שהשיח נשרף", הוא הסביר והצביע אל עבר
החלון. "יפה מאד שאתה זוכר את זה, רמי", שיבחה אותו ריקי ועקבה
באיטיות במבטה להיכן שהצביע.
כמה שהיא תמיד הייתה לבנה, היא הצליחה להחוויר עוד יותר
ולצרוח: "אלוהים אדירי..." ואז ראתה את הפרצופים הקטנים
שלנו מביטים בה, והיא העלתה ארשת מזויפת של רוגע וביטחון.
"ילדים, היום תהיה לכם הפסקה ארוכה יותר - הישארו פה בחצר בזמן
שריקי מכבה את השריפה!". ובצעקות מוחרשות (ע"י ידה הימנית),
היא רצה בבהילות החוצה אל ערמת הקוצים היבשים שעלו באש.

שמתי לב שלחנוכיה שעמדה על שולחן בחוץ חסר שמש, ושלחתי מבט
הערכה לרמי על התושיה; גברים אמיתיים לא צריכים להחמיא זה לזה
על פעולות מוצלחות... מספיק מבט.
שירי, שהיא גם ילדה אבל גם חכמה, הבינה מה קרה והצביעה על רמי
כשהיא צוחקת: "מי שמשחק באש עושה בלילה פיפי במיטה! רמי יעשה
היום פיפי, פיפי במיטה!" רמי התעלם מהעלבון ואמר בחשיבות עצמית
שאח שלו אמר לו שאפילו הכלב של טרומפלדור אמר: "טוב להשתין בעד
ארצנו".
אני לא בזבזתי זמן וקיבצתי את הבנים. "אתם אולי חושבים שיש
שלום, אבל אל תשלו את עצמכם - זוהי מלחמה!" אמרתי בטון הכי
נמוך וסמכותי שקול סופרנו יכול לגייס לעצמו. "מטרת היעד שלנו
היא להשמיד את האינסטרומנט האדום הפוגע בנו זמן כה רב ומשחית
את טעמנו המוזיקלי". מבטים אטומים ומבולבלים היה כל שקיבלתי.
"בקיצור, נשבור ת'אקורדיון!" האטימות נעלמה לה.
"זו משימה מסוכנת", המשכתי, "ולא בטוח שכולם יחזרו ממנה...
לפחות לא עד סוף ההפסקה"; שרון, שעמדה לידינו כל הזמן והקשיבה,
החלה לבכות. "אל תדאגי", טפחתי לה על השכם לאות ניחומים,
"מדינת ישראל לא מפקירה פצועים בשטח". "אבל גם אני רוצה
להשתתף!" היא רקעה ברגליה ומשכה באף בקולניות. "כבר יש לך
תפקיד, ואפילו חשוב", ניסיתי לשכנע אותה. "כן? מה זה?" היא
הפסיקה לייבב ותלתה בי מבט שואל. יופי, היא השתתקה... מה
עכשיו?... ואז נזכרתי בקטע מתוך "החמישיה הקאמרית" שאח שלי
תמיד היה מצטט בבית: "תפקידך בכוח הוא, ובכן הוא... הוא להכין
את המפקד שלך ולמצוץ קפה!" "אבל אני אוהבת רק שוקו!" היא
המשיכה להתבכיין.
"פה בשטח, את חושבת שמקבלים שוקו מתי שרוצים?" צעקתי בהתלהבות;
"מה פתאום! פה זה לא פרסומת ליוטבתה, וג'ובניקים יש רק בקשה של
הלחם, ובכלל ב-48' ספרו יותר - קדימה בדילוגים הסתער!". אפילו
אני לא הבנתי את מה שאמרתי, אבל כל הבנים שאגו אחרי והסתערו
בדילוגים לתוך הגן; כמה בנות החליטו שהן לא פראייריות והסתערו
גם כן בדילוגים לתוך הגן, רק שאצלן זה נראה כמו היידי בת ההרים
שמדלגת באחו.
יורם, רמי ויוסי דפקו פזצט"ה על הדיונה הראשונה והיחידה
שמצאו; "חפו עלי", צעקתי, בעוד שרון ואנוכי קופצים מארגז החול
המרובע בהסתערות קדמית. מהזינוק העפתי בטעות חול ישר לתוך
הפרצוף של רמי, שניסה לקלל אותי אבל רק נחנק מהגרגירים. "יש
לנו פצוע", יורם הכריז בהתרגשות, ורמי יצא משתנק ויורק מהארגז;
שירי מיהרה אליו עם בקבוק מים וצעקה לי להמשיך להסתער, ושלמרות
שהיא רוצה לעבור איתי את הגבול, היא כבר תטפל בפצוע בתור חובשת
קרבית. הבנתי את המצב והנהנתי בראש, אבל בלב קצת הצטערתי שהיא
לא משחקת יותר במערכה; לשירי יש נסיון קרבי בדברים האלה; אפילו
ריקי אמרה לה לא פעם שהיא עברה את הגבול...

הגענו לפתח האחורי של הגן, ואני הצצתי פנימה; אין נפש חיה. על
מנת להיות בטוח בכך, גלגלתי רימון רסס. שרון נשענה בסמוך אלי
כנגד הקיר עם הרובה ביד, ואמרה שלא אכפת לה להיות תורנית נקיון
היום בגן, אבל היא לא מפנה את הגופות שהתפוצצו, או את האבן
הגדולה שזרקתי פנימה. אני רק עשיתי פרצוף קשוח והזהרתי אותה
שלא לדקור אותי בעין עם הענף השפיצי שהיא מחזיקה.
הרמתי את היד וסימנתי לעוד מס' חיילים להתקדם, בעוד אני ושרון
מתגנבים פנימה. אחרי אור השמש הבהיר, הגן נראה חשוך למדי,
ושנינו הזדקקנו לכמה שניות בטרם ראינו את מושא חיפושינו. "הנה
זה, המפקד!" שרון קראה והצביעה על השולחן הגדול, שם נח לו
האויב ברפיון דומם.
כמו אינדיאנה ג'ונס המגלה פסל אבוד בתוך מערה קדמונית, כך
הבטנו שנינו באקורדיון. "הצלחנו", היא אמרה בקוצר נשימה ונגעה
בכתפי; אני חושב שאם הייתי אקי אבני, זה היה הרגע שבו הייתי
מנשק אותה, אבל כמו מפקד טוב, הסתרתי את הרגשות שלי, שהיו
מלאות גואל מלנשק בת ועוד לקבל כינים אחרי זה. "כמעט הצלחנו",
תיקנתי אותה.
"אז מה עושים עכשיו?" היא שאלה, ואני סיננתי בקור מבין שיני:
"אין לי מושג..."
- "אתה לא יודע, מה אתה דפוק?!"
- תכננתי את כל העסק עד עכשיו, כי החלק הזה נראה לי הכי פשוט,
שלא צריך לתכנן אותו!"
שנינו הרמנו את הראש והבטנו שוב באקורדיון, מנסים לחשוב מה
הלאה; היינו כ"כ מרוכזים עד שלא שמנו לב איך שאר החיילים
התפרצו פנימה בעוז נפש לבדוק את השטח; אלא שיורם, שתמיד מתפאר
איך הוא מתלבש זרוק ולא קושר את הנעליים, דרך על השרוכים שלו
במהלך ההסתערות ונתקל ביוסי, שנתקל באבי, ושלושתם התגלגלו על
שרון, שעפה על הרגל של השולחן. השולחן קפץ, והאקורדיון (שממילא
שכב על הקצה), נפל בקול חבטה <אומצא> שכזה. בהינו בו לרגע בהלם
ממה שקרה, ולאחר-מכן התנפלנו עליו בכוחות מחודשים, וכל אחד בעט
בו קצת.

כשריקי הגננת נכנסה לגן (מעט משתעלת, אדומה בפנים ושחורה
בידים), היא ראתה קבוצת ילדים מתגודדת בשקט בפינה סביב משהו;
שרון ראתה אותה ורצה אליה בפנים בוכיות.
- "אל תדאגי, שרון, ריקי כיבתה את השריפה, הכל בסדר עכשיו".
- "אבל ריקי, זה נשבר, זה לא אני, זה קרה, וזה שבור, אבל
לא התכוונתי, זה נפל וזה עשה אומצא-קוואץ' על הרצפה!"
שרון פלטה בין פרץ בכי אחד למשנהו.
ריקי התקרבה ומעל לראשינו הקטנים ראתה את האקורדיון, שנראה
כאילו נפל תריסר פעמים מן השולחן בזוויות שונות. "תאונות
קורות, חמודה, אל תבכי. אנחנו נהיה בסדר גם בלי האקורדיון",
היא הרגיע אותה וחיבקה אותה, עד ששרון הפסיקה לעשות את עצמה
בוכה. "אתה יודע מה?", לחשתי ליורם, "אולי השרון הזאתי דווקא
בסדר; מנצלת את התמימות של ריקי שלא מעלה על דעתה את המבצע
האסטרטגי המסובך שהלך כאן היום. אולי נצטרף אותה לחבורה שלנו?
רואים שהיא יודעת לשחק, ואני כבר לא חושב שיש לה כינים..."
ההפסקה נגמרה והילדים חזרו לשבת במקומותיהם הקבועים; בתור מפקד
הצוות זרקתי מבט "כל הכבוד, אנשים", לאלה שהשתתפו בפעולה
והנהנתי בראש; העסק דפק כמו שעון שוויצרי, המטרה הושגה, ואני
הרגשתי יותר טוב שאני לא צריך להמשיך לשיר, עכשיו שההפסקה
נגמרה. אני בטוח שכולם הרגישו בדיוק כמוני.

שבוע לאחר מכן, ריקי הגננת נכנסה עם תיבה גדולה. "משרד החינוך
שמע על התאונה בגן שלנו, והחליט לקנות לנו מתנה,
ילדים - אורגנית!" היא צהלה והוציאה אותה מתוך תיבת הפלסטיק.
כפתורים נלחצו ומנגינות דביליות בקעו מן הרמקולים; כל הילדים
התפעלו וכירכרו סביבה כדי לראות את הצעצוע החדש. "נא לשבת
במקום, כדי שנוכל להתחיל", הורתה ריקי; בן רגע מיהרו הילדים
להתיישב במקומם, והחלו למחוא כפיים לפי הקצב.

כולם, חוץ ממני.
טכנולוגיה או לא טכנולוגיה - אני עדיין שונא ריתמיקה!