"כן" אמר לי הפסיכולוג, "לדעתי זה נובע מטראומה שקרתה לך
בילדות".
'למה הם תמיד אומרים את אותו דבר כשאין להם שמץ של מושג מה
קורה עם האנשים שהם מדברים איתם?! לפחות שיגוונו קצת! טראומה
שקרתה לי בילדות בזובי שלי', חשבתי.
"לדעתי אתה צריך להתעמת איתה. תלחם בפחדים שלך ע"י התמודדות
מולם!", הוא המשיך בקול המתפלסף שלו.

מצאתי את עצמי נוסע בנגב, דופק גז, אצבעות מרקדות על ההגה.
'גם כן עם הרעיונות המטורפים של הפסיכי הזה!', חשבתי לעצמי.
עצרתי בצד הדרך כמו שהפסיכולוג שלי אמר לי והכנתי לי פיקניק.
"זוהי דרך מצויינת להלחם בפחדיך", נזכרתי במה שהוא אמר לי
והוצאתי את הסנדוויצ'ים באיטיות, מפחד ממה שעלול לבוא עוד מספר
דקות.
התחלתי לאכול. בולס סנדוויץ' אחר סנדוויץ'. ואז חטפתי ת'חררה
של החיים שלי.
הוא עמד שם, הכי גדול שראיתי בחיים שלי.
הוא עמד שם וחיכך את הידיים המסריחות שלו שרק אלוהים יודע איפה
הן היו, כאילו הוא זומם משהו מרושע במיוחד לעשות לי.
הזבוב זמזם והתיישב על היד שלי.
"בן זונה!" צעקתי, "תרד מהיד המזורגגת שלי יא מניאק!!!"
והתחלתי להתנער ולנפנף עם הידיים.
הזבוב נעץ בי מבט עם כל השבעים או שישים עיניים או כמה שלעזאזל
עיניים יש לו והכמו חדק שלו יורד ועולה, יורד ועולה.
אחוז חלחלה, הרמתי את ידי השניה ובאתי להוריד לו זפטה. אבל הוא
רק זמזם ועף מסביב לראש שלי והתיישב לי על האוזן. הזמזום שלו
היה רעש בלתי נסבל והתחלתי לנענע את ראשי ולהזיז את ידיי מסביב
לאוזן כדי שהוא יברח, נראיתי ממש כמו מטומטם.
התחלתי לשמוע עוד זמזומים, וראיתי פלוגה שלמה של זבובים ששים
לקרב באים להתנפל עליי.
הבאתי את הצעקה של החיים שלי והתחלתי לרוץ לעבר המכונית כשכל
הזמן אני מסתכל אחורה על הזבובים כדי לוודא שהם לא משיגים
אותי.

מכירים את הקטע בסרטים המצוירים שכאשר דמות ממש מטומטמת בורחת
ממישהו אחר אז היא תמיד תתקע באיזה עמוד או משהו? אז תחשבו על
זה ותחסכו ממני העלאת פרטים.
שכבתי מעולף על הרצפה.
אני לא זוכר כלום ממה שקרה בזמן ששכבתי על הרצפה, אולי זה בגלל
שהייתי מעולף, אני לא ממש יודע.
טוב אז בקיצר, כשהתעוררתי רק חשבתי לעצמי: 'למה לעזאזל יש בנגב
עצים?!'

כששכבתי על הספה של הפסיכולוג שלי הקול שלו היה נורא דומה
לזמזום של זבוב.
"לדעתי ההתנסות שקרתה לך בנגב לא עזרה לך כ"כ", הוא אמר לי.
'מה אתה אומר?!' חשבתי, ועוד שניה עמדתי לעלות עליו, על המנופח
הזה. לומד באוניברסיטה בשביל להגיע לדרגה כזאת של חוכמה, אהה?
"לפי דעתי כדי שננסה לפענח את הטראומה שקרתה לך בילדות" הוא
המשיך, בלי לראות אפילו את פני העגבנייה שלי.


עכשיו יש לי כבר טראומה מזבובים. מה לעשות, פוביה זה לא דבר
קל. אבל אפשר להגיד שגם לפסיכולוג שלי יש טראומה מהם בעקיפין.
בגלל הטראומה שאני עברתי הוא עבר טראומה לא קטנה, אבל הנקמה
הגדולה ביותר הייתה לראות זבוב עף מהחלון ונוחת לו על הקרקפת
והעין המפונסת של הפסיכולוג מסתכלת עליי בתדהמה...