אני מסתכלת אליו,כמו שהסתכלתי על רבים אחרים לפניו, ולכאורה
הוא נראה לי כמו כולם, לא ארוך במיוחד ולא קצר במיוחד, לא כפול
ולא עם שקע, לא עם טעם מיוחד, פשוט כמו כולם, עם עשרים יחידות
בתוכו,אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת כחמש פעמים, כשכל יחידה
מחכה בחצי התרגשות חצי בהלה ליום שמישהו יקבל אותה,יעלה אותה
באש, ייהנה ממנה בעשרים דקות מקסימום, ואז היא תתמוגג בעשן
אפרפר כמו כל היחידות שלפניה.
אבל הוא לא היה כמו כולם,בקופסא המלבנית הלבנה עם האותיות
האדומות שלו הוא היה מיוחד,היה לו קסם שעליו קוראים רק באגדות
הבנאליות עם הנסיכות המצועצעות והנסיכים האגוצנטרים,והוא לא
זז, כמו תמיד, רק שכב על השולחן בלי נוע וחיכה,חיכה שאני אקרע
את העטיפה השקופה ממנו ואתחיל לקחת ממנו את הכל,ואחרי
שסיימתי,לא משנה כמה מיוחד הוא, גם הוא, כמו כולם, סיים את
חייו בפח, במקרה הטוב, או על שפת הרחוב המלוכלכת.
שיר הלל ל-
WINSTON
|