כשהדלת נפתחת,
שם סוף לסיפור.
צעד וחצי מחוץ לאגם
נופל וקם .

אין מוזה והכל מעורפל
לא מובן, לא מוכר.
צפצוף מעצבן שמפיל והורג,
דמויות מפחידות ממולי מרצדות .

שרות שיר,
מעצבנות,
מעורפלות ולא מובנות,
אטומות.

לא מובן, לא מוכר
הכל רחוק, לא מכאן.
אגם בלבן וריח של פלסטיק
נופל וקם, נופל ונפתח.

תיאוריות עפות באוויר
עולה כמו ארס, שיר ערס.
מוות מהיר,
אור קטן בקצה.

ירוק, כחול, אדום וצהוב,
אגם גדול, ראש עגול.
ואיש עם ז'קט שב ואומר
אולי כבר תתעורר.

עיגול או ריבוע
שמו סוף לסיפור.
התקדמתי עוד צעד
צער מצחוק.

צלקת אהובה
לא נשכחת או כאובה,
מציינת דברים
שאף אחד, בחיים לא יבין.

ואז,
באגם הגדול, הלבן.
מרחפות דמויות, מפחידות,
לא מכאן.

וריח של קטורת מעושן.
פרצוף מפוחד וישן.
מתבהר ונעלם בשמיים.
נופל, מתחזק ופוקח עיניים.

אדום מעורבב בלבן,
אני לא ממש כאן.
מרחפת מעל כולם,
הכל רחוק,
קצת, לא מכאן.