כשהבחילה מטפסת במעלה הגרון,
כשכואבת הבטן,
אני מבינה שמשהו לא בסדר.
זה כל כך קרוב,
וכל כך רחוק.
בא לי לברוח הרחק מכל צרות העולם.
לנוח,
לקוות לשלום.
שיפסיקו להיהרג חיילים בעזה,
שיפסיקו לטבוח ברחובות,
שיפסיקו לפוצץ ילדים חפים מפשע במועדון לילה.

זה כל כך קרוב,
כל כך רחוק,
שבא לי למות.

מלחמות על מדינה,
כל כך קטנה,
שלא שווה להיהרג בגללה.

וגם היום,
שוב כואבת הבטן,
ושוב יש בחילה.

ההרגשה כבר כל כך מוכרה.