לפעמים כשאני יושבת לבדי, רחוקה מכולם וחושבת...
אני רוצה שכל העולם הזה יגמר...
אני חושבת מה יקרה אם אני אטפס על ביניין ממש גבוה, ואקפוץ!
אכתוב מכתב שיסביר לכולם שאני מתנצלת מראש על הצער שגרמתי להם,
אבל אני כבר לא יכולה לסבול! אולי הבעיה היא שאני יכולה לסבול,
פשוט נמאס לי כבר...
"רע לי, תבוא ותעשה לי טוב."

אני מצטערת שאמא תהיה כל כך עצובה כי היא הבנאדם הכי לא אנוכי
שאני מכירה בעולם. לא מגיע לה!
ואבא... את אבא אני מנסה שנים להכיר, אבל קשה לי כי הוא לא ממש
מדבר. אני רק יודעת שהוא חמוד ונחמד ומצחיק ואוהב אותי!
וזה מסב לי קצת אושר...
עם האח הגדול יש לי בעיות כי כמה שאולי אני לא נחמדה... הוא
מאוד אדיש ולא אכפתי וכשלא מעניין אותו משהו, לא משנה כמה זה
חשוב לי הוא לא יקשיב לי... הוא יתעלם ולא יתייחס. הוא מאוד
אנוכי ואני לא אוהבת אנשים אנוכיים.
עם האח הגדול יותר יש לי מלא מריבות כי אנחנו כל כך דומים
אפילו אומרים שאני נראית כמוהו! (לפחות משהו טוב אצלו).
אין לי כבר אנשים קרובים אליי... הרחקתי את כולם ממני.
טוב לא את כולם יש את דונדי אבל היא בצבא והיא חוזרת רק פעם
ב...
זה לא שאני לא אוהבת אותה, אני אוהבת אותה הכי שבעולם אבל היא
לא פה כשאני צריכה אותה וזאת לא אשמתה זאת אשמתי כי אני לא
אומרת לה שאני צריכה אותה. היא חשובה לי מאוד ואני יודעת שהיא
עברה הרבה דברים רעים בחיים שלה והיא באמת לא צריכה את הבעיות
שלי... בכל מקרה כל מה שיהיה לה להגיד בסופו של דבר זה "יהיה
בסדר"... אז אולי יהיה...
יש גם את דיטי, היא מתוקה והכל אבל יש לה חבר שהיא שקועה בו
מאוד ואי אפשר ממש לדבר איתה. אני גם לא חושבת שהיא רואה משהו
מעבר אליו וזה בסדר, גם אני הייתי ככה כשהייתי עם תומר.
ויש את תומר... לא ראיתי אותו כבר חודש... הוא רחוק.
"בוא! תחזור! לא כיף לי בלעדייך!"

הוא יחזור עוד כמה ימים גם הוא לא יודע מה קורה לי, הוא לא
יודע שקורה משהו בכלל הוא היה צועק עליי אם הוא היה יודע אילו
מחשבות נוראיות מתרוצצות לי בראש...
טוב הוא לא היה צועק, הוא היה נוזף בי ומחבק אותי חזק ולא עוזב
עד שהייתי מבטיחה להפסיק לחשוב ככה.
פעם כשהייתי עצובה הייתי מתקשרת לתומר ופוגשת אותו. הוא היה
מספר את כל החרא שלו, אני הייתי שופכת את כל הבעיות שלי לא
זוכרת אם היינו פותרים משהו או פשוט משחררים אנחה של הקלה שרק
אנחנו מבינים אחד את השניה... בסופו של דבר הוא היה מחבק
אותי...
"בוא תחבק אותי, קר לי. תעשה שיהיה לי חם".
הוא היה מנשק אותי... עוטף אותי ברכות ואהבה...

אני מרגישה כל כך ריקה... אומרים שכשמאבדים מישהו זוכרים רק את
הזמנים הטובים, האמת היא שאני לא זוכרת ריב אחד... והיו הרבה!
כל חיי רציתי להיות חופשייה לא להיות כבולה בתוך מסגרות, רציתי
לעשות הכל בעצמי! ועכשיו... יצאתי מהמסגרות ונותרתי בידי עצמי
לראות שיש לי מטרות ברורות, אני רק לא פועלת לקראתן...
אני מדברת מאוד יפה אך לא עושה כלום. אני מרגישה ריקנות,
עצבות, בדידות... הם לא רואים כלום! בני אדם כל כך חלולים! אני
רק שמה חיוך מזוייף על הפנים ואף אחד לא חושד...
"זה עושה לי כואב בלב! בוא ותעביר את הכאב..."
תומר לא כזה, כולם חושבים שהוא כזה לא אכפתי, כזה טיפשי
ופשוט.
תומר אוהב לעשות מה שאנשים מצפים ממנו, אם יצפו שיהיה טיפש הוא
יהיה טיפש, אם יצפו שיתן עצה הוא יתן עצה וכן הלאה. וזה מציק
איפשהו אבל זה גם נחמד איפשהו, כי ככה רק אני יודעת מי הוא
באמת.

יופי עכשיו אני מתחילה לבכות... למה הדמעות האלו? זה לא עוזר
לאף אחד! אני לא רוצה שיראו אותי בוכה! אני לא רוצה שיחבקו
אותי וירחמו עליי!
אני רוצה שתומר יבוא...
"אני לא ילדה קטנה! אני לא רוצה לבכות! עצוב לי... תבוא!
תעשה שיהיה לי שמח..."
כואב לי הלב בלעדיו לא ידעתי שהלב באמת יכול לכאוב!
עשיתי כל כך הרבה שטויות ועכשיו אני כבר לא יכולה למחוק
אותן...
אני לא מצטערת על שום החלטה שעשיתי בחיי. כי אני יודעת שכל
המצבים מהם בחרתי לצאת היו עושים לי יותר רע אם הייתי בתוכם
מאשר מחוצה להם.
אני לא רוצה להתחיל מחדש כי אי אפשר כי אני כבר באמצע... או
משהו כזה. אני רוצה להתחיל לחיות כאילו לא חייתי מעולם (או
שבאמת לא חייתי מעולם).
"תעשה שיהיה לי יפה"
אני רוצה לצחוק כמו שלא צחקתי אף פעם (אלוהים יודע שלא צחקתי
מספיק או בכלל).
"בוא תעשה לי שטויות שיהיה לי מצחיק..."
אני רוצה להרגיש את מה שהרגשתי פעם.
"תאהב אותי המון, המון, המון! שיהיה לי חם בלב.
אני רוצה את זה שוב... זה חוזר אליי לאט לאט אבל אני מפחדת
להודות בכך, מפחדת להיפגע, מפחדת ממה שיקרה אם אני אסבול שוב.
"בוא! לא טוב לי, בוא תעשה לי רק טוב, בוא תעשה שלא יכאב,
בוא תעשה לי שמח, בוא... ואל תיפגע בי יותר הבטחת שלא, אני
מפחדת ואתה מפחד, בוא... נפחד ביחד, בוא... תעשה שיהיה לי
אותך."