א.
מאהבת נשים בטעם תות-שדה
היית חוזר לפרברים
ולעברית האחרת
שהיתה טופחת על פיך עד פקוע חניכיים
ומביאה עמה ריחות דחויים ואהובים.
ובערבים היית יוצא
לומד לאכול גלידה מבדולח בבתי-הקפה
מלמד את עצמך לדבר במילים נקיות
בעברית מעודכנת מאוד
עם הרבה בבקשה, עם הרבה אדוני.
היית יושב לבדך בשולחן משלך, לא פונה לאנשים סביבך,
ולא פעם התפתת לחשוב אולי תרוץ באמצע דיזנגוף
ותצעק ביהודית מרוקאית:
"אנא מן אלמגרב אנא מן אלמגרב"
ותעצור מן הריצה והצעקה ותשב ברוול בעגאל וזרביה.
אבל אהבת נשים בטעם תות-שדה
לימדה אותך לשחק בחתול סיימי בתוך סלון ירוק
הרחק ממשחקי הסנוקר של ילדותך האבודה בקפה מרקו בלוד
הרחק מהטעם הצורב של העראק והריח הצורב של הזעפרן
שבוי ללא בריחה הרחק מכפר הולדתה של אמך
המתהפך בקירבך עם ריח אדי הזעתר
העולה מן המרתפים.
הנה אתה אורז חפצים
בשעה האפלולית של דיזנגוף
הרחק מן האנשים
וחוזר לפרברים
מרחיק הרחק אל תוך לבך
מחכה שכולם יהיו ישנים
ואז משנן מסות קטנות של באך
ביהודית מרוקאית.

ב.
מה זה להיות אותנטי, אני יושב בשקט
וכותב שירים לנשים בטעם תות-שדה,
מספר להן על טעם רווקותו של קפקא
ועל ריח בדידותו של ארז ביטון.
ושניהם מונחים על המדף מעל למיטתי
בכריכות קרטון בלויות מרוב שימוש.
ערב ערב, לפני השינה, אני לומד את טעם העראק,
עד שאולי אצליח להתרגל, וריח הזעפרן
הוא בשבילי רק ביטוי משיר של ארז ביטון
ולא זיכרון בקצה האף. העברית שלי חסרה
את היהודית המרוקאית ואת הערבית הבגדדית,
ומעולם לא ידעתי, ולא אדע, אהבת ילדים
בזרביות לבנות. מה זה להיות אותנטי,
אין לי חיים אחרים, ולא שמעתי את זוהרה אלפסיה
שרה בחצר המלך ברבאט כשחיילים נלחמו בסכינים
כדי לגעת בשולי שמלתה ולנשק את קצות אצבעותיה.
לא מצאתי אותה באשקלון ליד לשכת הסעד,
בין ריח שירי קופסאות סרדינים לשטיחי מלך מרהיבים
אומרת בקול צרוד: "מוחמד החמישי אישון עינינו",
ומעולם לא פגשתי בנים של משוררות, גם לא בנות
של משוררים, גם לא את בתך.
לא סיפרתי לבתך שגם אני קצת כותב שירה,
והיא לא התחילה לדבר בך, משורר חשוב בארץ הזאת.
מה זה להיות אותנטי, לכתוב שירים על ארז ביטון
ולקוות שיום אחד אני ארוץ באמצע דיזנגוף ואצעק:
"אנא מן בגדאד, אנא מן בגדאד".