בסמטאות עינייך נוסעות במהירויות משתנות - הבעות הפנים
המתחלפות על פנייך. אני משתדלת להציץ פנימה, מעבר לקסם הירוק
של עינייך ולגלות את המציאות החבויה בתוכך.

אני עומדת מחוץ לסמטאות אבל בכל זאת רואה הרבה. אני אולי קטנה,
אבל עומדת בשבילך על  קצות האצבעות ומביטה.

אני רואה שמש אופטימיות ענקית המאירה על המקום.
אני רואה גם פרחים צבעוניים של טוב לבך הגדלים להם בשקט לאט.
הלבלוב שלהם מתגלה בתוך החיוך התמים שלך.
ליד הפרחים גדלים עצים ענקיים. שורשים עמוקים של נאמנות
שהתפתחה עם הזמן לגזעי חברות. כל ענף הוא אדם שסמך עליך, אדם
שעשית לו טוב, אדם שהכיר. כל ענף מתמלא בעלים ירוקים וחיים
שצובעים את תווי פנייך ביופי מיוחד.

עכשיו אני רואה אותך. אתה מטייל לך בתוך גן העדן שיצרת לעצמך,
בתוך המציאות השגרתית. אני רואה אותך יוצר. אני רואה אותך משקה
את הפרחים, ומבקר את העצים. אתה מגן על עצמך יפה מאוד שאף בן
אדם רע מדי לא יכנס לתוך היופי שלך ויפריע את השלווה הכל-כך
מיוחדת שלך. אני רואה אותך עובד נורא קשה, כמעט בלי לשים לב.
אתה נעזר בצוף פרחי הטוב בשביל להעלים את הצלקות הישנות של
העבר בו הקמת את עצמך. אתה נחבט בזיכרונות, בטעויות ונותן לצוף
להעלים אותם לגמרי. עבורך, הם לא קיימים יותר - נותרות רק
רצועות של חוזק וביטחון עצמי שנותרות מהעבר.

אבל יותר, אני לא רואה.

מאחורי העצים, והפרחים ישנה חומה גדולה. חומה שבנית איתה.
במסתורי לבי הייתי רוצה לשבור אותה. לראות מתי מתחיל לרדת גשם.
לראות אם החומה היפהפייה שלכם לא מסתירה את קרני השמש
האופטימית שלך, אם גם שם אתה זורע זרעים, ואם גם שם מתפתח לו
עץ הבנוי על שורשי נאמנות עמוקים. אבל אני גם יודעת שפרוק
החומה יביא לסופנו כיוון שבמובן מסוים, למרות שאני בוחנת אותך
מהצד הייתי רוצה להאמין שאני גם איזה פרח או עץ בגנך. לכן
כשהחומה תיפול, הלבנים יגרמו לנבילה מהירה מאוד שלי. כנראה שיש
דברים שמוטב לא לעשות.

מדי פעם בערבים אני רואה את שניכם מתגנבים מעבר לחומה. מחזיקים
ידיים, מחייכים, שם בשטחיות של העולם הפנימי שלך. נראה שיופי
לכם.

אני מתבוננת בעצב מתוק על שניכם נעלמים כל לילה מאחורי החומה,
ותוהה אם היא מרגישה חצי ממה שאני מרגישה כשאתה רק נוגע בי,
מחוץ לסמטאות עינייך. אני חושבת שאם כן, בטח תהיו ביחד לנצח.

אני אוהבת אותך אהבה של בחוץ. זה לא הפנוט, או מגע, זה בסך
הכול הקסם הזה שלך - הסמטאות המהממות של עינייך שמובילות לתוך
גנים מהממים של פריחה. החיוך האופטימי מסמל אצלך לבלוב, ואפילו
החומות שלך שמגינות עליך מאנשים כמוני שנורא רוצים להיכנס.
הייתי נותנת הכל בשביל סיור, אפילו חד פעמי, עמוק פנימה מעבר
לחומות שהשמש כבר לא משמחת. לראות מתי אתה פוחד, מתי כואב לך
ולחבק אותך חזק. הייתי רוצה להיות שם כדי לגרום לך להרגיש בטוח
ומוגן, הייתי רוצה להיות שם כדי לגרום לך להרגיש מה שאתה גורם
לי להרגיש.

אני מקווה שהיא יודעת להעריך אותך, כי לי לא ניתנה הזדמנות. כך
שבינתיים אני מסתפקת בהצצה קטנטונת פנימה ומתכוונת להירתע
אחורנית בקרוב.

כי בכל זאת, אני קטנה, ולא כל-כך פשוט לעמוד על קצות האצבעות
כל-כך הרבה זמן. עוד מעט וזה אפילו יתחיל לכאוב.