הכל התחיל לפני בערך שנה. אסף, האח של החבר הכי טוב שלי, התקשר
אליי, "היה פיגוע. הוא מת..."

זה היה לפני שנה. אני חושבת שזה הדבר היחיד שגם בעוד 50 שנה,
אני אזכור אותו בדיוק כמו שהיה. שום פרט לא יעלם ממוחי.
היינו, החברים הכי טובים. כמו אחים. היינו מטורפים אחד על
השני. יכולנו לדבר שעות, הכל סיפרנו אחד לשני. אין דבר שנישאר
בבטן.
הוא היה גר במושב ליד ירושלים, אני בכרמיאל. המרחק לא הפריע
לנו. כלום לא הפריע לנו.
עד עכשיו, שהוא מת.
לא הסכמתי לקבל את זה, זה ברור שהחיים שלי לא יכלו להיות אותו
הדבר, כלום כבר לא יהיה אותו הדבר.
נסעתי כמובן להלוויה. אני זוכרת הכל בפרטי פרטים. אמא שלו, אני
לא אשכח אותה באותו יום... שכבה על הרצפה. מסרבת לקבל את
העובדה שבנה כבר לא חי. היא ראתה אותי כמו בת, כזו שלא הייתה
לה. אסף ניגש אליי, הוא חיבק אותי. ואחז אותי חזק. אני והוא
היינו ידידים טובים, בגלל אח שלו. לחשתי לו באוזן שיהיה טוב.
הוא עזב אותי. ניגשתי אל אמא שלו. חיבקתי אותה. היא בכתה, היא
הסתכלה עליי, פחדתי להסתכל לה בעיניים. יש לה עיניים כמו שלו.
לא רציתי לראות אותו שוב, אולי פחדתי?
הלכנו כולם אל בית הקברות, היו אלפים של אנשים בתוך מקום כל כך
קטן. הייתי מאחורה. במשך כל הזמן הזה הייתי מאחורה. פחדתי
לראות אותו מובא אל תוך הסוף. שנאתי מוות, אבל גם אף פעם לא
אהבתי את החיים. אפשר להגיד שאף אחד לא יודע מזה עד שזה לא
פוגע בו? לא, אני לא יכולתי להגיד את זה. אני ידעתי את זה עוד
קודם. הבנתי שמוות של מישהו אהוב זה לא דבר כזה קל לחיות איתו.
אולי אפילו לא לחיות.
אני זוכרת גם שכשהביאו את הגופה שלו. על אלונקה, עטוף בד לבן
מלוכלך, זה נגע בי, הגופה שלו נגעה בי. עברה בי צמרמורת. זזתי
הצידה. לא בכיתי. הייתי חייבת לציין את העובדה הקטנה הזו.
הרגשתי את הקרירות שבתוכי. איך יכולתי לא לבכות? לא הבנתי את
עצמי.
כולם עזבו את המקום. הכל נשאר ריק. אסף ניגש אליי. בואי.
ניגשנו קרוב אל תוך הבור, הבור הגדול הזה שניפתח גם בלבי,
והכניס כאב, צער, בדידות. התיישבנו על האדמה. הוא בכה. חיבקתי
אותו. ואני, כלום. אסף היה המום איך אני לא עושה כלום. הוא
הלך.
נשארתי לבד. הסתכלתי על האדמה הלחה, ודיברתי, אל עצמי, אליו.
אולי הוא עוד שומע אותי, איפה שהוא עכשיו. סיפרתי לו הכל. גם
דברים שפחדתי להגיד לו שהוא עוד היה בחיים. ואז כשהייתי איתו,
לבד, בכיתי. כמו שלא בכיתי בחיים. דמעות הציפו את עיניי, גרוני
היה חנוק, כל הכאב הזה שהיה חייב לצאת, יצא.

חזרתי לכרמיאל. הביתה. הכל השתנה. כלום לא נישאר אותו דבר,
בעיקר אני.
התבודדתי מכל העולם, תמיד הייתי לבד. החברות, או מה שהם לא
היו, נפגעו כשצעקתי עליהן שיש להן שטחיות גדולה, ושהן לא
מבינות כלום.
ללמוד, גם את זה כבר הפסקתי. אבל הכרתי מישהו חדש. הוא היה
הבנאדם הכי קרוב אליי. ההורים שלו נהרגו כשהוא היה קטן, ומאז
הוא לא עושה כלום, חוץ מלשקוע בדיכאון עמוק.
היינו יחד תמיד.

שנה אחרי.
האזכרה. אני הרגשתי צורך, ומחויבות לנסוע לשם.
סער, החבר הכי טוב החדש שלי, הציע שיבוא איתי. הסכמתי. נסענו
יחד. הדרך הייתה ארוכה, בשלב כלשהו נרדמתי על כתפו. הרגשתי טוב
במצב שהיינו.
הגענו לשם. ישנו בצימרים, באזור קרוב לשם. הלכתי לבקר קצת את
המשפחה שלו. היו שם כל כך הרבה אנשים. העדפתי ללכת לבד, בלי
סער. הלכתי, והתנהגתי כאילו שכלום לא קרה לי. הכל בסדר.
נכנסתי אל הבית. אסף חיבק אותי, הסתכלתי מסביב וראיתי המון
אנשים שלא ראיתי לפני שנה.
ראיתי מישהו, הוא הסתכל עליי במבט חודרני שכזה, כאילו ידע מי
אני. אני לא ראיתי אותו מעולם.
ניגשתי אל אמא של אסף. ראיתי אותה, היא שונה. היא חייכה, מדברת
עם אנשים. לא ניגשתי.
מצאתי את עצמי בתוך המסדרון של חדרי השינה שלהם.
ראיתי את החדר שלו. נכנסתי.
הכל אותו דבר, הבגדים מפוזרים על הרצפה. זה היה כאילו החדר
מחכה שהוא יחזור. התיישבתי על הרצפה. הרגשתי אותו בחדר, זה
מוזר, אבל כך היה.
מצאתי מתחת למיטה אלבום. שלי ושלו יחד. הסתכלתי בתמונות, הבנתי
כמה אהבתי אותו, וכמה עכשיו הוא חסר לי. דמעה אחת זלגה מעיני,
ובאו אחריה עוד המון אחרות, כנראה שלא יכולתי להחזיק את עצמי.
מישהו נכנס.
"או סליחה..." זה היה אותו אחד שהסתכל עליי. "לא זה בסדר."
עניתי. ראיתי שהוא פוחד להתקרב. אני עשיתי צעד, קורב יותר
אליו. "אני עדן." ניסיתי להתחיל, בעודי מוחה את הדמעות. "כן,
אני יודע. אני אביטל." "איך אתה יודע? מי אתה?" אני הייתי
מכירה בערך את כל החברים של דובב. השם לו מהדהד בראשי. הוא לא
מוכר לי. "אני הייתי חבר של דובב." "אני לא מכירה אותך." "אני
לא מפה..." "הבנתי..." נזכרתי שדובב אמר לי שיש לו מישהו מחוץ
לעיר. אף פעם לא דיברנו עליו. "אז מה קורה?" שאלתי. צחקתי
בתוכי. שאלה מטומטמת. מה כבר יכול לקרות? הוא באזכרה של חבר
שלו. "אני מטומטם." לזה לא ציפיתי. "למה? מה קרה?" עניתי לו
מהר. עשיתי צעד קרוב אליו. "זה הכל באשמתי." הוא אמר. הוא
התחיל לבכות. לא ידעתי מה לעשות. "אני יכולה לעשות משהו? מה
קרה באשמתך?" "הוא מת באשמתי! את לא מבינה כלום..." הוא הפסיק.
"את... אסור לך בכלל לדבר איתי. אני... אני..." הוא
גמגם."למה!? למה אסור לי לדבר אתך? ואיך הרגת אותו? הוא נהרג
בפיגוע. זה לא אשמתך." "את לא מבינה כלום! אני זה שאמר לו לבוא
אליי. לאן את חושבת שהוא נסע באוטובוס? אליי! אם לא הייתי מבקש
מימנו הוא לא היה עולה על האוטובוס הזה, והיה עדיין כאן, את לא
מבינה?!" הוא צעק. הוא התיישב על הרצפה. והתחיל לבכות. דמעות
של ילד. הייתי בשוק. הסתובבתי בעצבים מקצה לקצה בחדר. עד שלסוף
לא יכולתי. "בן זונה!" צעקתי. "הרגת לי אותו! את הדבר היחיד
שאהבתי בחיים שלי! לקחו לי אותו! בגללך! טיפש! איך אתה מעז
להיכנס לבית הזה בכלל?!" צעקתי. לא הבנתי מה אני בכלל אומרת.
הייתי חייבת להוציא על מישהו את כל מה שאני חושבת. אסף נכנס
בבהלה לחדר. "מה קרה?" הוא שאל, וניגש לבדוק אם הכל בסדר איתי.
"אתה יודע מה הטיפש הזה עשה?! אתה יודע שבגללו דובב לא חי
יותר?! אליו דובב רצה לנסוע!" צעקתי עליו. ראיתי שגם אימא של
אסף נכנסה. אסף ענה לי, " על מה את מדברת?" הוא הסתכל על
אביטל, שניסה בכל הכוח לעצור את הדמעות שזולגות מעניו. "הוא,
ה..." אסף ביקש שאני אשמור על הפה שלי. המשכתי. "הוא... הוא
ביקש מדובב לבוא אליו. דובב עלה על האוטובוס ונהרג! אם הוא לא
היה מבקש מימנו לבוא אליו, דובב עדיין היה פה אתנו. אתה לא
מבין!?" יצאתי החוצה, מן החדר. תקווה, אימא של דובב, יצאה
אחריי. כבר לא רציתי לדבר עם אף אחד. חשבתי שהיא היחידה שתוכל
להבין אותי. יצאתי החוצה והיא רצה אחריי. "עדן, מה קרה לך? למה
את מתנהגת ככה? הוא לא הרג את דובב." רציתי שהיא תעזוב אותי.
רציתי ללכת לסער. הוא יבין אותי. "אתה ידעת שהוא זה שבגללו
דובב מת, ואת נתת לו להיכנס הביתה? לבית של דובב? אחרי מה שהוא
עשה?" השתחררתי מהאחיזה שלה, והלכתי. "את לא מבינה!" היא צעקה
לכיווני. "אין כאן אשמים... דובב מת כי זה היה גורלו!" היא
אמרה את הדבר שאני הכי שנאתי לשמוע. גורל!? מי קבע שנער בן 17
צריך למות בפיגוע!? ואם יש דבר כזה גורל, אז זה מה שהוא קובע?
הלכתי מהר ככל שיכולתי. לא חזרתי לסער. המשכתי למקום שלי ושל
דובב.
ליד גן משחקים, במושב איפה שהוא גר, היה מקום סודי. רק שלי
ושלו. היינו יושבים שם, מדברים, צוחקים. אני הרגשתי צורך שהיה
גדול מימני ללכת לשם. פחדתי, פחדתי להיזכר. הלכתי בכל זאת.
נכנסתי, היו המון עצים, דשא שלא היה כשהיינו באים לשם. הכל היה
שונה. נשארתי לזמן קצר מאוד, לא יכולתי.
חזרתי לסער, הוא ישן. נשכבתי לידו. הוא סובב את עצמו לכיוון
שלי, חיבק אותי חזק, נתן לי נשיקה קטנה. עצמתי עיניים. נרדמתי.


אחרי שישה חודשים. הכל שונה.
אני וסער כבר זוג, אחרי שחזרנו מירושלים, הבנתי שהוא הכי טוב
בשבילי. אנחנו יחד כבר חצי שנה, מאושרים. עד כמה שאפשר
להיות...
חזרתי אל החברות שלי. הלימודים חזרו להיות מנכשל לעובר.
אביטל הזה עלה במוחי כמה פעמים, אבל רק כשהייתי נורא עצבנית,
וזה גרם לי להתעצבן יותר. סיקרן אותי מה איתו.
הכל חזר לקדמותו. רק בלי דובב. אני יכולה להגיד שקיבלתי כבר את
העובדה שאני כבר לא אוכל לראות אותו, להיות איתו.
אני גם זוכרת מתי זה קרה.
לפני בערך חודשיים, ישבתי לבד. התמונה של דובב הייתה מול
העיניים שלי. ובפעם הראשונה לא בכיתי. החזקתי אותה. חייכתי.
אפילו אמרתי לעצמי שבטח יותר טוב לו איפה שהוא עכשיו, למרות
שלא האמנתי בזה.
נפרדתי בפעם האחרונה מימנו, מהעיניים שלו, מהשיער, מהחיוך...
אמרתי שלום.
אחרי אותו ערב, הבנתי שזה ניגמר, ואני חייבת להמשיך לחיות.
המשכתי.

אני יושבת לבד, כותבת. תחביב חדש. אחרי חצי שנה עם סער, אני
מבינה שזה לא זה. אולי זה כי אנחנו יותר מידי זמן יחד. תמיד,
אחד בתוך השני. אימא שלי הציעה לי לקחת חופש. נסעתי לדודה שלי,
שעברה לגור איפה שדובב היה גר. זה היה בחופש הגדול. לא היה לי
משהו אחר לעשות, נסעתי.
כשהגעתי, ראיתי שהכל אותו דבר. הלכתי דבר ראשון לבית של דודה
שלי. אמרתי שלום. אסף ישר בא, חיבק, נישק. אמרתי לו שאני רוצה
ללכת לבית העלמין. הוא הסכים לקחת אותי. התלבשתי ויצאנו.
ביקשתי מימנו שיחכה לי בחוץ, רציתי להיכנס לבד. הלכתי לבד לקבר
שלו. ראיתי שהכל מלוכלך, עלים על הכל, ניקיתי שם את הכל.
התיישבתי על האדמה. חייכתי לעצמי. הכל עכשיו בסדר. נשארתי עוד
כמה דקות יושבת, ולבסוף הלכתי. דמעה אחת נפלה מעיניי כשקמתי.
מחיתי אותה מהר. אסף שאל אותי אם הכל בסדר. עניתי שכן. נלך.
חזרתי לבית של דודה שלי. אסף ביקש שנלך לעשות סיבוב במושב.
הסכמתי. אבל אמרתי בערב, רציתי גם קצת להיות עם דודה שלי.
דודה שלי עסקה בגינון. הייתה לה גינה ענקית. היא לא הייתה
נשואה, לכן את רוב זמנה היא בילתה בין הפרחים. מצאתי אותה
שקועה בתוך כל הפרחים כשנכנסתי. "מה קורה?" אמרתי. "או... עדן,
לא ראיתי אותך." היא עזבה את הפרח לרגע, ניגבה את ידיה
המלוכלכות, בסינר. "בואי, אני רוצה שתכירי מישהו, הוא יעזור לך
להתמקם קצת. הוא עוזר שלי." היא אמרה והתחילה ללכת. הלכתי
אחריה. ראיתי מישהו, נער, עם הגב אליי. מנכש עשבים מהאדמה.
"תכירי, אביטל." הוא הסתובב. "אתה!?" אמרתי. "את?" הוא שאל.
"אתם מכירים?" דודה שלי התפלאה. זה היה אביטל. מה הוא עושה פה?
"דודה, מה הוא עושה פה? את יודעת מי זה?" שאלתי אותה. "כן, זה
אביטל. הוא העוזר שלי. מה קרה, עדן?" הסתכלתי עליו, אותו מבטח
מבוהל שהיה שלו בחדר של דובב. לא הבנתי מה אני עושה לו. "לא
חשוב, דודה. אני אלך לחדר." "עדן, הכל בסדר?" דודה שלי שאלה.
"כן, אני לא מרגישה טוב, אני אלך לנוח." והלכתי.
אחרי כמה שעות התעוררתי. יצאתי החוצה. שמעתי רעש בין השיחים.
חשבתי שזו דודה שלי. ישבתי במרפסת. "אני חושב שאני צריך לבקש
סליחה." אביטל היה מאחורי. "מה אתה עושה פה?" קמתי בבהלה. "אני
לא ידעתי שהיא דודה שלך, אם הייתי יודע לא הייתי בא, באמת..."
הפסקתי אותו. "אני חושבת שאני זו שצריכה לבקש סליחה." הוא
הסתכל עליי במבט מופתע. הוא בעצם לא עשה כלום. "אני לא חושבת
שמה שקרה, קרה באשמתך. זה... זה קרה וזהו. אני מצטערת שאני
התפרצתי עלייך באותו יום." הוא לא ידע מה להגיד. "בוא, כנס.
אני אתן לך לשתות." הצעתי. ככה לפחות נשבור את השתיקה. הוא
נכנס אחריי אל הבית. ישב. מזגתי לו לשתות. והתחלנו לדבר. הוא
סיפר לי שהוא בעצמו הרגיש אשם, הוא סיפר הכל. היה טלפון לפתע.
זה הוציא את שנינו מריכוז, ואפילו קצת הבהיל אותנו. זה היה
סער. הוא אמר שהוא יתקשר כמה פעמים, אף אחד לא ענה לו. שאל מה
קורה איתי... המשכתי לדבר איתו כמה דקות. כשחזרתי לסלון לראות
מה עם אביטל, הוא כבר לא היה שם. לא הבנתי למה, אבל רציתי מאוד
שהוא יהיה שם.
למחרת בבוקר סער התקשר. הוא ביקש שאני אחזור, הוא רוצה שאני
יהיה קרובה אליו. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי את אותה הרגשה כמו
לפני שעזבתי. שזה הופך להיות דביק וכבר לא אותו דבר. נסעתי בכל
זאת. אולי כדי לדבר איתו על זה, אולי כי רציתי להיות רחוקה
מאביטל. לא הבנתי את עצמי באותם רגעים.

אחרי שלושה חודשים בערך, הכל אותו דבר. אני עם סער כדי לא
לפגוע בו. לומדת. הכל חוזר לשגרה. רק אצלי משהו לא מסתדר. לא
הרגשתי שלמה. אבל אחרי כל כך הרבה זמן, לומדים לקבל את זה.
מאביטל לא שמעתי יותר. אולי זה הפריע לי, אולי זה לא. אני
חושבת שזה היה לטובה, ככה כל החיים שלי יהיו מסודרים. הגעתי
כבר לנקודה החיים הקצרים שלי, שכבר לא צריך אושר, שקט ושלווה
זה יספיק.
ילדה, תינוקת בעולם של קור, כאב, וצער. כל הדברים האלו כבר לא
משפיעים עליי. אני כבר יכולה להגיד שהרגשתי כבר הכל. עברתי כבר
הכל, למרות שכל יום בא משהו חדש... אף פעם אתה לא יכול לדעת מה
הולך לקרות.

הימים רק עוברים... אני כבר איבדתי כל רגש שהיה לי לסער. אני
איתו מתוך מחויבות ומתוך רצון לשמור על יציבות בחיים שלי. הכל
כבר נהיה אותו דבר. כבר אין למה לחכות, הכל חוזר להיות מדכא.
כבר אין כוח לצאת. כבר אין כוח לכלום. אני חושבת שסער שם לב
לשינויי, מי לא? אימא שלי הציעה לי לנסוע שוב לדודה שלי, לעוד
קצת חופש. לא רציתי. פחדתי לראות שוב את אביטל. למרות שבתוכי
רציתי מאוד לראות אותו שוב.

יום אחד, ישבתי אני, סער וכמה חברות שלי בית הספר. דיברנו על
שטיות, יום רגיל. פתאום, המורה שלי קרה לי. הוא ביקש שאני אבוא
רגע הצידה. הוא אמר שיש מישהו שרוצה לראות אותי, לבד. והוא
מחכה לי במשרד של המורה שלי. הלכתי. לא הבנתי מי זה יכול
להיות. אפילו לא ניחשתי.
נכנסתי וראיתי מישהו גם הגב אליי, יושב על כיסא. הפעם כבר
ידעתי של מי הגב הזה. "אביטל?" שאלתי. חיוך עלה לי על השפתיים.
"עדן..." הוא קם עם חיוך. "מה אתה עושה פה?" שאלתי. התקרבתי
צעד. "הייתי חייב לראות אותך. אני... עבר הרבה זמן." "אני
יודעת. אבל למה לראות אותי?" הוא אמר את מה שאני הרגשתי, הוא
אמר את זה. "את מבינה... אני חושב שאני..." "מה? אתה מה?"
עניתי שימשיך. הוא יתקרב אליי, הוא נגע לי ביד. עברה בי
צמרמורת... "מה אתה עושה, אביטל?" שאלתי. הוא... הוא נישק
אותי. המשכתי עם הנשיקה לכמה שניות, מיד אח"כ הבנתי מה אני
עושה. הפסקתי מהר. "אסור לנו, יש לי חבר." "יש לך חבר? למה לא
אמרת לי?" הוא הסתובב, הוא רצה לצאת. תפסתי אותו. הוא השתחרר
מהאחיזה שלי, והלך. הרגשתי כאב עז בבטן. לא ידעתי מה קרה לי.
הלכתי הביתה באמצע היום. הלכתי ישר למיטה לישון. לא הצלחתי,
אפילו לשנייה, להירדם. מצד לצד אני מסתובבת במיטה ורק התמונה
של אביטל עולה לי בראש. שמעתי תקתוק בדלת, לא עניתי. חשבתי
שילכו. זה היה סער. הוא נכנס לחדר. לבדוק אם הכל בסדר איתי.
הסתובבתי אליו. "סליחה." הוא ביקש. "לא זה בסדר. כבר קמתי.
בוא." הזמנתי אותו להיכנס יחד למיטה. הוא נכנס. "את מרגישה
יותר טוב?" "לא כל כך." מה קרה לך היום? אפילו לא אמרת לי מי
זה שבא אלייך היום." "סתם מישהו שהכרתי לפני המון זמן... הוא
בא לבקר." לא יכולתי להגיד לו על אביטל. ובעצם הרגשתי שיש לי
משהו להסתיר מימנו... יש לי?
"אני מבין. טוב אני אלך שתוכלי לנוח. אני אתקשר אלייך מאוחר
יותר. תרגישי טוב, מתוקה." והלך. ישבתי בחדר עוד קצת. החלטתי,
אני חייבת לגמור עם סער. אני לא יכולה להיות יותר ככה. אני לא
יודעת גם מה ממש גרם לי להחליט דבר כזה. אני פחדתי לרגע לחשוב
שזה בגלל אביטל, הוצאתי לעצמי את המחשבה הזו מהראש. לא יכול
להיות.
למחרת קבעתי עם סער, בשכונה שלי. החלטתי לעשות איתו סיבוב
ולהגיד את כל מה שאני חושבת. הוא הסכים, הוא גם אמר שגם לו יש
משהו להגיד לי. פחות חשבתי על מה שהוא רצה לדבר איתי ויותר על
איך אני אומרת לו, אומרת לו שאני חושבת שזה ניגמר. הרי הוא היה
איתי במשך כל הזמן הזה. ואם זה יהרוס את הידידות הטובה שיש
בינינו? בערך מאה ואחת פעמים שיניתי את דעתי עד שהגיע הזמן.
הוא התקרב אליי, הוא לא חייך. חשבתי שקרה משהו. "אני שמח שאמרת
לי לבוא, אני צריך לדבר אתך. אני חושב שאני זה שצריך להתחיל."
כיוונתי אותו למקום יותר שקט, שנוכל לדבר. הוא נישמע לי רציני.
עכשיו כבר יותר חששתי ממה שהוא הולך להגיד לי.
"מה קרה, סער?" שאלתי. שמתי את היד שלי על שלו. הוא הוריד
אותה. וקם. הוא התחיל ללכת בעצבנות, מסתובב. שאלתי שוב. "מה
קרה?" הוא הסתכל עליי. "אני חושב שזה ניגמר. הוא אמר. מה!? איך
יכול להיות שהוא הרגיש את זה לפניי? קרה משהו? יש לו אחרת? לא
הבנתי מה אני עושה. חשבתי שאני רוצה את זה. מה קרה לי? הרגשתי
דמעות עומדות לי בגרון. לא ידעתי מה להגיד, החלטתי ללכת על
האמת. "אני חושבת שאתה צודק, פחדתי להגיד לך את. היום התכוונתי
להגיד לך, הקדמת אותי." אמרתי. "עדן..." הוא רצה להגיד משהו,
עצרתי אותו. "סער, יש לך מישהי אחרת?" הוא הסתכל עליי מופתע.
הוא הבין שהשאלה הזו הייתה רצינית. "אני לא מבין למה את חושבת
ככה, אבל אני יענה לך בכל זאת. לא איו לי אף אחת אחרת. אני
פשוט חושב שזה כבר לא כמו שהיה פעם. את בעצמך אמרת שאת מרגישה
ככה." הוא אמר. התקרבתי אליו. חיבקתי אותו. הרגשתי הקלה כזו.
היינו כל כך דומים ברגשות שלנו. אני חושבת שזה ניגמר טוב, ולא
יפגע אף פעם בידידות שלנו. הוא ליווה אותי הביתה. הלכתי לישון,
בהרגשה הכי טובה שיכולה להיות. ידעתי שלא איבדתי ידיד, ובכל
זאת יכולתי להיות שלמה עם עצמי.

הימים עוברים להם. השגרה הפכה להיות קצת פחות כואבת, והרבה
יותר אמיתית. לסער יש חברה חדשה. אני לבד, מרוצה מזה ברגעים
אלו.
ככה עבר לו הזמן. מהר מיד. האביב הגיע. פסח. המשך כל חופשת פסח
אני נשארת בבית, הפעם הייתי צריכה חופשה. הלכתי אל דודה שלי,
למושב. היא שמחה. היא אמרה שהרבה זמן היא לא ראתה אותי. הלכתי
אליה.
האמת, שבדרך אליה, חשבתי... אפשר להגיד קיוויתי שאני אראה את
אביטל. לא יודעת למה, אבל הרגשתי תחושת החמצה, באותו יום שלא
נתתי לו ולעצמי להיסחף עם עצמנו. אולי אפילו גם הרגשתי אליו
משהו. התמונה שלנו מתנשקים עולה לי בראש המון פעמים... ללא
סיבה אני נותנת לעצמי לחשוב עליו.

הגעתי לשם, היא חיבקה אותי. "בואי." היא אמרה. הלכתי אחריה.
היא הובילה אותי לתוך חדר חדש, היא בטח רצתה להראות לי משהו.
נכנסתי לחדר. הוא היה מלא בפרחים צבעוניים, יפיפיים.
"ברוכה הבאה." שמעתי קול מוכר בין כל הפרחים האלו. הוא יצא
מתוך כל הפרחים, וראיתי את הפנים היפות שלו, שחיכיתי וציפיתי
לראות במשך המון זמן. הוא התקרב, לקח את היד שלי, ונשק לה. כמו
בסרטים. הרגשתי מיוחדת. מטומטם וישן זה כן, אבל מיוחד ועושה
טוב, זה בטוח!
הלכנו לטיול אל הגינה הענקית של דודה שלי.
"אז מה עם החבר שלך?" הוא שאל. "נפרדנו, עכשיו אני שוב לבד."
הוא שם את ידו בידי, והמשכנו ללכת.