טריקת דלת. היה נדמה לי קודם ששמעתי אותך מסתובב בדירה. צדקתי.
פוקחת עיניים לאט, תולשת את השמיכה מעליי, ומדליקה את המנורה
שליד המיטה. מסונוורת מהאור הפתאומי, אני מכווצת את עיניי,
ומנסה לחפש את השעון. למודת נסיון, שמה עליי באיטיות ג'ינס
וסוודר, שהיה זרוק בצד; מתחת לסוודר - מגלה את השעון שלי. ישן
ועומד להתפרק. "כמעט כמוך", היית בטח מגחך, ואני לא הייתי
מבינה בהתחלה. עד היום אני לא מבינה את כולך. ואולי בגלל זה
אני אוהבת אותך כל-כך.
מבט אחרון על הדירה, לפני שאני שוב עוזבת, באופן זמני; רק
למצוא אותך ולהחזיר אותך אליי. מגושם שכמוך. שפכת חלב על כל
השולחן. לא, אני אנקה כשאחזור. אולי לא כדאי לי לבזבז יותר
זמן. אולי יהיה מאוחר מדי. סגרתי מאחורי את הדלת והתחלתי לרדת
במדרגות. "שלום, גברת גולדשמידט", חייכתי אליה, ולעצמי, תוך
ירידה. "למה את ערה בשעה כזאת מאוחרת?". הזקנה החטטנית הזאת.
תמיד פותחת את הדלת, לראות מי עובר ולמה. כאילו אין זכות
לפרטיות בעולם. אין לה דברים אחרים להתעסק בהם? בעצם אין לה.
היא לבד. הגבר שלה הלך לעולמו לפני עשר שנים. והגבר שלי...
לאן נעלמת לי היום? אולי לרחוב ההוא, שהלכת אליו לפני שבוע.
לא, אני כבר לא מפחדת מהחושך. הספקתי להתרגל אליו... מה זה
היה? חתול. טוב, אולי כן, עוד קצת פוחדת. אבל רוצה אותך כל-כך,
שהפחד נראה כמעט לא חשוב. הפחד לאבד אותך חזק יותר. ואני
הפסקתי לנסות להתנתק ממך, למרות שההגיון שלי אומר לי שכך צריך
לעשות. הרי גם אתה אומר לי את זה, ובסיוף חוזר אליי.
איך הפכת לי את החיים. הכל היה כל-כך מסודר לפני שהגעת. סדר
יום קבוע, שלוש ארוחות בריאות ביום, סרט פעם בחודש,  וכמה
חברים קרובים. וחשבתי שהכל נפלא. וחשבתי שהעתיד ברור לי.
ואז - אתה. כל-כך שונה מכל מה שהכרתי. ונרתעתי ממך בהתחלה. היה
משהו מפחיד במבט שלך. משהו מהפנט. ולא הבנתי, עד שכבר הייתי
מאוהבת בך. אם זו באמת אהבה. גם אתה לא הבנת מה קורה לך,
וניסית להלחם בזה. "אנחנו רק נפגע אחד בשני", אמרת, ולרגע היית
אתה ההגיוני שבינינו. לא ראית את מה שאני ראיתי. שעם כל הכאב
שבנו, אנחנו נמשיך לאהוב, ואין טעם למלחמות. המלחמות שלי התישו
אותי, והמלחמות שלך נידונו לכישלון. כדאי כבר לוותר. אבל על
מה?
הרחובות ריקים מאדם, ואין זכר לך. אין שום סימן שיעזור לי
למצוא אותך. כאילו כל העולם נגדי, ונגד הרצון שלי לשמור על
המעט שבינינו. והוא בעצם הרבה. וכבר מצאתי את הבניין. כל-כך
שקט פה, והסימן הקטן שביקשתי - ניתן לי. אור קלוש מחדר. חושבת
עוד רגע אם להתמודד איתך שוב, אם כדאי. פותחת את הדלת לאט.
יודעת שאתה שם.
מסתכל עליי, חיכית לי שאבוא. בעייפות ועצב אומר לי "לכי",
ובעיניים שלך בוער הכאב שהוא גם שלי. הדמעות שמתחילות להווצר
מקשות עליי לענות לך. אני מסתובבת וחוזרת. לא, אתה צודק. הכאב
באמת גדול מדי. ואני לא אכאיב לך עוד. אני משחררת אותך.