את אף פעם לא אהבת אותי.
שנאת את דרך התבטאותי, בזת לצורתי החיצונית, תיעבת את אופיי.
הזכרתי לך את כל מה שיכולת היית להיות ולא הצלחת.
כה לא חפצת בקיומי, עד שהרגת אותי כל יום קצת. כל מקרה שהתרחש
הוספת עוד רגבים  לקברי, פיזרת עוד מילות רקב, השמעת עוד
כינויי גנאי.
המקרה הראשון היה בגידה.
למרות שהוא לא כוון ישירות נגדי, הוא השפיע עליי . הוכנסתי
לתוך סבך הבוגדנות למרות גילי.
ילדה קטנה בנעליים גדולות.
שיננתי לעצמי שהוא לא אהב אותי מספיק, שלא הייתי מספיק טובה
כדי שיישאר נאמן. כמעט והייתי.
אבל לא מספיק כי הוא המשיך לבזות אותנו בבגידותיו.
אז הגעת לחיי.
המקרה השני קרה כשחוללתי. כנגד רצוני, תמימותי נלקחה ממני. לא
ידעתי שמותר לספר, לא הבנתי שהייתי חייבת לצרוח, לזעוק. אך
במחשבה לאחור , גם אם הייתי יודעת, למי הייתי פונה? הייתי לבד.
כבר אז לא אהבת אותי.
הרגשתי זולה, זנוחה וזנותית.
מאותו מקרה, הייתי כל הזמן משפילה מבט מחשש שעיניי יחשפו את
הסוד, שאני איני כלום מלבד נבגדת ומחוללת.
את כיערת אותי ככל יכולתך, השפלת והוכחת אותי ללא הרף. "זה
מגיע לך" היית לוחשת, "אחרת זה לא היה קורה".
הבאת את מכסת רגשות האשם והשינאה העצמית שלי לגבהים חדשים.
המקרה הבאה קרה בבגרותי. חשבתי שמצאתי את האחד שיאהב אותי
למרות הטומאה, הכיעור והעצב. הייתי בודדה לפניו.
לבד בעולם.
אין לאן לרוץ, אין אצל מי למצוא מקום מסתור, אין תמיכה, אין
אישור , אין אהבה.
חשבתי שהוא יכול להציל אותי מעצמי ומימך.
אך הוא לא היה כזה. הוא לקח את כל שאריות הטוב שעוד נותרו לי
ודרך עליהם. רמס אותן ברגליו המגושמות.
ואני, ככלבלב נאמן, המשכתי לחזור אליו, והוא, העריץ, המשיך
להשפיל, לבקר, לגנות ועוד העיז לקרוא לזה אהבה. לטעון שזה
לטובתי. שהוא מחשל אותי. כמוך.
את המשכת לטפטף ארס לוורידיי.
חשבתי שאם אצליח לגרום לו לאהוב אותי, זה ייתן לי לגיטימציה
לאהוב את עצמי. לפחות קצת. או שאולי אוכל לסלוח לעצמי על דברים
שלא באשמתי.
נותרתי כאדמה חרבה ועקרה. בלי תקווה, בלי אימון, נטולת אהבה.
רק אז מצאתי את הכוח לעזוב אותו.
לא היו לי עוד הישגים שהוא יכול היה להמעיט בערכן.
רק לאחר לכתי, נטולת הערכה עצמית ופגיעה, הוא גילה שהוא אוהב.
לא הבנתי מה עוד נותר בי לאהוב.
גם אז לא ריחמת עליי, ושפטת אותי בחומרה. מילים מצליפות ללא
נחמה.
לאט לאט, חיברתי מחדש את שבריי. כל יום קצת.
את המשכת לנסות לכבות אותי, המשכת ללחוש שאני מתאמצת לחינם,
ששום דבר טוב לא יכול לצאת מדבר נלוז כמוני, שאני רקובה מידי,
לאה ומכוערת.
אך למרות זאת, ואולי רק בזכות כוח האינרציה, המשכתי להיבנות.
יכולתי כבר לראות את האור בקצה המנהרה. להבין שאפילו אני ראויה
למעט נחמה.
ודווקא שחשבתי ששום דבר רע לא יכול עוד לקרות, כי הכל כבר
התרחש,  אז הגיעה המכה הנוראה מכל.
הוא מת.
הוא היה בין האנשים הבודדים שלא פגעו בי. הוא נהרג. ילד רענן
ותמים. ניצן שעוד לא פרח וכבר נבל ונטמן באדמה. סבל לא פחות
ממני בחייו הקצרים. לפחות ניתן לו החסד לא לסבול במותו.
איך אפשר להמשיך לחיות כשהוא קבור? שאלתי.
"אי אפשר" , ענית. "תני לי לקבור אותך, יחד עמו. קבר אחים. למה
את נלחמת? אין לך כבר עבור מה. הוא מת. את לבד. הוא לא יחזור.
תביני עד כמה את נוראית.
הנה אדם שהיית יקרה לליבו, בין הבודדים שהיה עיוור לכיעורך,
מת. מה זה אומר לגבייך"?
התמלאתי בנקיפות מצפון, לא רציתי לחיות. נבלתי מרצון. מתתי
בעודי בחיים. מה הטעם בהם לאחר לכתו?
ואת בשמחה המשכת לקבור אותי, מוסיפה עוד ועוד דליי אדמה לקברי
שבו אני יושבת מרצון, מכופפת לכדור קטן.
הפסקתי להיות. עד אז הייתי עסוקה בלשרוד. אחרי לכתו, התקיימתי.

לא נאבקת בכלום, אפטית להכל ולכולם. אפילו מילותייך הרעילות לא
נגעו בי יותר. לא היה בהן את הכוח לחדור מבעד למעטה האופל שסבב
אותי שהורכב מבדידות, שינאה עצמית ורגשות אשמה על כך שלא הייתי
מספיק טובה עבורו.
נעטפתי בחושך דביק. לא רציתי ולא יכולתי לצאת ממנו.

ואז הגיע בת קול.
הגיעו מילים שנגעו בי מבעד לאפלה.
מילים של תקווה ואימון.
מילות אהבה שכוונו אליי.
קולו רחץ אותי מהכאב, טיהר אותי מהטומאה.
במים חיים הוא הירווה אותי.
כבר חשבתי שאין בי אהבה.
כשנואשתי מלמצוא אדם שיאהב אותי, הוא הגיע.
מנקה השמשות שלי.
הוא האמין בי. ראה אותי במערומיי ונשאר. לא שפט אותי בחומרה.
לא שפט אותי בכלל.
בעינייו מצאתי רק אמון וחמלה.
נאהבתי ואהבתי ולו לזמן קצר. טעמתי טעם של אושר. זו טעמה של
האהבה.
אז גם לא יכולת לפצוע אותי , אחרי שהיית כה קרובה להצליח
במזימתך ולהרגני.
הייתי מאושרת. אהבתו הייתה כמגן עליי מפנייך.
אך בסופו של דבר הוא הלך.
היו לו מלחמות משלו.

משהו בי נשבר.
הוא נתן לי כל כך הרבה שלכתו כמעט ולא העיבה.
הוא נתן לי את המתנה הכי גדולה.
הוא נתן לי את עצמי.
אחרי שהפשיט אותי מרגשות האשמה, ניקה אותי מרגשות הנחיתות,
ניצבתי טהורה וזכה.
זו אני.
כך במערומיי, היחלתי לנשום.
בהתחלה, מעט. נשימות קטנות. להתרגל לאוויר.
אח"כ נשימות עמוקות שאיימו לפוצץ את ראותיי.
התמכרתי לעולם.
אני חיה.
אני מהממת.
אני טהורה.
אי אפשר יותר לפגוע בי.
אי אפשר יותר לבגוד בי.
אי אפשר יותר להשפיל.
אני יפה.
אני אלופה.
אני נושמת.
לא הצלחת לקבור אותי, למרות שהיית קרובה.
אני קברתי את עצמי ועכשיו נולדתי מחדש.
לא מפחדת מדבר.
לא מוצפת ברגשות אשם.
אוהבת בכל ליבי ונאהבת חזרה.
כמו שמגיע לי.
ואת, מצידי, לכי תזדייני