נעים מאוד, אני הוא האנטיכריסטוס.
מופתעים קצת? אפילו בהלם? זה בסדר, גם אני הייתי. לא כל יום
בנאדם (צורת ביטוי...) מגלה שהוא מואשם בגרימת כל הרשע בעולם.
שכל מעשה שחיתות, בגידה, כאב, עוול או כל סוג אחר של פגיעה
בזולת נעשה בעצם לפקודתו, למענו ולהנאתו.
לא רק שאני מבצע חטאים, אלא גם גורם להם. לעזאזל, אני בעצמי
חטא!
הצהרה מגוחכת ואף אבסורדית, אני יודע, אבל... זה ההסבר היחיד
לכך.
אחרת, למה הוא מתעקש להתעלל בי כל כך? לא משנה כמה רע, הוא
תמיד מוצא עוד דרך, כאילו חומק בין הלבנים של החומה בה ניסיתי
להקיף את עצמי מפניו, כאילו לא משנה כמה הגנה אנסה להציב על
מצברי, עדיין יוכל הוא לחדור אל לבי וחיי ולהכותם עד חורמה...
אין כזה דבר תחתית המדרגה, תשאלו אותו, הוא יצחק עליכם. "אתם
מציבים בפניי אתגר?" הוא ישאל אתכם בגיחוך, בעודו שולח עוד
מלאך שייקח לי את האהבה, או יגרום לי לאבד עוד חבר, או ישלח את
המשטרה בעקבותיי על פשע שלא עשיתי, או יגרום לי לאבד מסמך
חשוב, או יעיף לי את הכובע בדיוק מעל עזריאלי, או יגמור את כל
החלב שבמקרר אחרי שכבר מילאתי צלחת קורנפלקס - מה לא?! הכל הוא
יכול לעשות!
טוב תמיד אני יכול להתנחם בזה שהוא לא צלב אותי... את הבן
היחיד שלו הוא צלב, פרויד בטח יכל היה לכתוב על זה ספריה
שלמה.
המממ... חכו דקה... למה ישר ללכת על הצד הרע? אולי אני
הניאו-כריסטוס! כן, זהו! אני סובל כל כך, וכל כך רע וכואב לי,
רק כדי שכל חטאיכם יכופרו ותוכלו כולכם להגיע אל הגאולה
והישועה שבחיי הנצח לאחר המוות! אני קדוש מעונה, סמל דתי של
כת! זהו, בדיוק! תגידו תודה כולכם, בזכותי לא תגיעו לגיהנום!
שמעתי שחם שם בתקופה הזו של השנה... הוא לא צולב אותי, כנראה
כי אני לא הבן שלו (על פרויד כבר דברנו?) או כי זה כבר נחשב
פרימיטיבי מדי... אז הוא מענה אותי בדרכים לא דרכים שרק אלוהים
מכיר!
אוי, שיט, רגע... עינויים... אלוהים... אתם לא חושבים שאני
איוב בלי שום קשר לכריסטוס, נכון? לא יכול להיות שהוא עושה
לי את כל זה רק כדי לבחון את האמונה שלי? קיבינימט, האמונה שלי
מזמן לא קיימת, מה הוא נזכר?! או שייתכן שבגלל שהיא הפסיקה
להתקיים הוא ממשיך?!
די. מבזק מציאות.
אני לא האנטיכריסטוס, לא הניא-כריסטוס, לא איוב ולא סבתא של
אפריים.
אני זה אני וזה מה ומי שאני.
כל הכאב הזה? פשוט ככה. זו מנת חלקי וזה גורלי. והוא? הוא
אפילו לא זוכר שאני פה, הוא לא זורק עליי זין והוא יעזור ללהקת
עכברושים שנתקלה במדביר עקשן לפני שהוא ייזכר בי. אז אין שום
טעם להשלות את עצמי שלמה שקורה יש איזשהו קשר אליו.
מעניין מה יקרה כשהוא ייזכר. האם יגיב כמו אמא ששכחה את המרק
על האש ויקפוץ בבהלה, או כמו הזיין של בצפר ששכח להתקשר לאחד
משמונה החברות הקבועות שלו?
כנראה לא יהיה לו אכפת. כמו שלי לא אכפת ממנו כבר, כמו שאני
מעדיף לשכוח את המכות שאני חייב לו על זה שהוא בלבל אותי עם
אחת הנשמות שהגיע לעולם הזה בתור פג מת.
אני מנסה לחשוב על סוף מתוחכם... שום דבר לא בא לי לראש.
הפעם הוא הגזים...