[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סיפור זה עומד בפני עצמו, אך הוא גם החמישי בסידרת "סיפורי
הבניין".
שאר הסיפורים לפי הסדר הכרונולוגי:
1. דירה להס קיר.
2. במלחמה כמו במלחמה.
3. עלמות במצוקה.
4. לוויה - סיפור פרידה.


דנה

מכירים את השיר הזה של יהודית רביץ "שבתות וחגים"? זה סיפור
החיים שלי. ממש ככה.
אני לא יודעת איך זה תמיד קורה דווקא לי, איך זה שכל גבר שאני
רוצה הוא תפוס או נשוי או לא זמין...
מישהי פעם אמרה לי שזה בגלל שאני לא אוהבת את עצמי מספיק. היא
אמרה שבגלל שאני לא חושבת שמגיעה לי אהבת אמת, אני תמיד מחפשת
את הבלתי מושג.
להגיד לכם את האמת? לא יודעת כמה זה נכון. אין לי הרבה בעיות
עם עצמי. דווקא מאוד אוהבת את איך שאני נראית וגם הבפנים לא
נראה לי משעמם במיוחד. אולי סתם אין לי מזל. או יש לי... תלוי
איך מסתכלים על זה.

את יוני הכרתי זמן קצר אחרי שנכנסתי לגור בבניין הזה. סיפור
קלאסי של עלמה במצוקה ואביר עם מפתח שוודי לבן.
הדוד החשמלי התפוצץ ובכל הדירה היו מים. כל הדירה... כל דירת
החדר ואגוז שלי. טוב, אני סוטה מהנושא. דירה מוצפת, אפילו
טלפון עוד לא התקינו לי והסלולארי נשאר, כרגיל, בעבודה. יצאתי
החוצה לחפש את הגבר הראשון שיימצא, ונחשו את מי מצאתי.  
תישמעו, הבחור יודע מה הוא עושה עם הידיים שלו. תוך כמה דקות
המים הפסיקו לזרום אך מפלס ההורמונים שלי הגיב ביחס הפוך. מתוק
כזה, אפילו עמד והסביר לי את כל הפרטים הטכניים. כאילו הבנתי
או זכרתי מילה ממה שהוא אמר אחר-כך... אבל מה היה אכפת לי?
עומד שם הבחור הזה, יפיוף מסוקס כמו שמוצאים רק אחרי שהופכים
מוסך בשכונת התקווה, בלי חולצה, כולו נוזל ומלא בטיח שהתקלף
מהקיר שלי. אני שואלת אתכן, אתן הייתן יכולות להתרכז? אני לא.


לפעמים אני לא יודעת מאיפה נוחתת עלי ההעזה. אנשים אומרים לי
שתמיד אני כזאת, אבל בכל פעם שאני עושה משהו כזה שהוא יוצא
מגדר הקורקטי, אני מתפלאת על עצמי מחדש.

הלכתי לארון, הוצאתי מגבת גדולה ורכה וניגבתי לו את הפנים
בעדינות. תישמעו הבחור יודע להזיע. מכירים את הבנות האלה
שנגעלות מזיעה? אז זהו, זאת לא אני. להיפך. אני, רק תנו לי גבר
מזיע, נוטף כולו במיץ המלוח הזה, במיוחד במהלך או אחרי מאמץ
גופני... אני מתחילה לבעבע בעצמי, ולא מתחת לבית השחי.
הוא היה נבוך וכמעט צעד אחורה אבל החליט כנראה שאני מתכוונת
לטוב ועצר את עצמו. תמים כזה. אויייייש...!
אחר-כך היה הקפה, ואחרי זה הוא היה מגיע לדבר איתי סתם בבקרים
כשאשתו, אלה, הייתה יוצאת לעבודה והוא היה נשאר בבית אחרי
משמרת לילה.
בסדר, אז הוא מאבטח. אני יודעת, זה לא הג'וב הכי זוהר בעולם,
אבל זה מביא לו כסף הביתה וזה נותן לו זמן לחשוב מה הוא באמת
רוצה לעשות.
כשהוא התחיל לספר לי על אלה, כבר הייתה לי תחושת בטן שהוא יהיה
שלי.
הם לא נשואים הרבה זמן. שנתיים בקושי. אבל הם חברים כבר 8
שנים. שמונה שנים! לאבא שלי אין בגדים בגיל הזה בארון שלו...
ואבא שלי בחיים לא זורק בגדים.
היא הייתה החברה הראשונה והיחידה שלו והוא אמר שהוא אף פעם לא
היה עם מישהי אחרת.
לפעמים אני מסתכלת למעלה ואומרת לעצמי שזה פשוט לא הוגן. זה
לא! אבל בח'ברה שלי אומרים שכששמים לך אתגר, את צריכה לבצע.
אין תירוצים. כאילו שפעם הייתי צריכה תירוצים... ברצינות!
זה אפילו לא היה קשה במיוחד. המחשוף המתאים. היין המתאים.
השריר הנורא תפוס לי... כאן בדיוק בחיבור הזה בין הכתף לגב...
החזייה שממש לוחצת.
אני יודעת. טריקים זולים, אבל כמו קלישאות, אי אפשר להתווכח
איתם. מה שעובד, עובד.

במשך כל הזמן הזה, הזהרתי את עצמי שלא להתאהב בו. אמרתי לעצמי:
דנה, את יודעת שהוא בחיים לא יעזוב אותה. הוא אוהב אותה. את
סתם הרפתקה מהצד. משהו כזה שהוא צריך לעשות כדי להרגיש גבר.
כדי להרגיש שהוא לא הפסיד דברים עם נשים אחרות. בסוף הוא יחזור
אליה כמו טטלה ואת תישארי עם צינור מפוצץ, רק הפעם בלב.

כן. ברור. שיחות היגיון ומוטיבציה לעצמי בלי לשלם לפסיכולוג זה
דבר חסכוני. זה חוסך לי את כל הכסף של בניית מוטיבציה ושמירה
על ערך עצמי. אחר-כך אני אצטרך לשלם לפסיכולוג כדי שיגמול אותי
מלדבר לעצמי כל הזמן, אבל זאת באמת תהיה בעיה קטנה ושולית.

לאט לאט, הסתבר שיוני התמים שלי אוהב לשחק משחקים. מכל הדברים
בעולם, הדליק את המותק הזה הפחד להיתפס. כן כן. אתם שומעים
נכון. התחלנו לעשות את זה אצלם בדירה. במיטה שלהם. במטבח.
בסלון. בכל מקום אפשרי. הייתי שומעת את אלה מתניעה את הרכב
וכעבור שלוש דקות כבר הייתי יוצאת מהדירה שלי ועולה במדרגות
לדירה שלהם. יוני היה משאיר לי את הדלת קצת פתוחה, כי לדלת אין
ידית נלחצת מצידה החיצוני.  הייתי צריכה לחפש איפה בבית הוא
מחכה לי. כמובן שהמשחק היה רעיון שלי, הבחור בחיים לא היה חושב
על זה לבד, אבל זה שהנושא מצא חן בעיניו היה טוב מספיק.

יום אחד, כשיוני היה אצלי, לשם שינוי, הוא אמר לי שיש לו הפתעה
בשבילי. הוא הוציא מהכיס שלו קופסא קטנה ועטופה בנייר מתנה.
הלב שלי הלם בהתרגשות. לא לא. זה לא יכול להיות. לבן זה בכלל
לא הצבע שלי וחוץ מזה אלה... ו...
"נו תפתחי" הוא אמר לי בחיוך.
הידיים שלי רעדו.
בתוך הקופסא לא הייתה טבעת. היה בה מפתח. מפתח לדירה של יוני
ואלה. הסתכלתי בו המומה, מנסה להסדיר את הנשימות בין ההתרגשות
האחת לאחרת.
"מחר הדלת תהיה נעולה", הוא אמר לי. "את תבואי יותר מאוחר. לא
בשעה שאני אדע עליה. תפתחי את הדלת בעצמך ותחפשי אותי כמו
תמיד".
נו מה תגידו על זה? הבטתי בו כאם גאה בעוללה שזה עתה הוציא את
מילתו הראשונה.
בחגיגיות ניגשתי והורדתי מין המסמר שליד הדלת את המפתח ספייר
שהיה תלוי שם אחר כבוד באופן יעיל ביותר. הגשתי אותו ליוני
ואמרתי לו: "אין בעיה. אבל אם לי יש את שלך, לך יש את שלי".
הוא הביט בי מופתע. "הרגע עלית לכיתה ב'2", הוספתי עם קריצה.
הוא שם את המפתח בצרור שלו וחייך.

אני חייבת לציין שהמשחק החדש היה מעניין יותר. אבל לאט לאט,
הרגשתי שמשהו מוזר קורה. ההבטחות שלי לעצמי לא ממש התגשמו.
בימים שבהם אלה הייתה בבקרים בבית, מצאתי את עצמי דבוקה אל
הקיר משתגעת מחוסר מאס ובסוף מודה בפני עצמי שאני ממש מקנאה.
טיפשה טיפשה טיפשה. כל-כך טיפשה. אבל מסתבר שאני יכולה להיות
אפילו עוד יותר טיפשה.

יום אחד, כשיוני ואלה נסעו ביחד לאירוע משפחתי ביחד, מצאתי את
עצמי עולה בשקט במדרגות אל הדירה שלהם עם המפתח ביד.
אני לא יודעת מה נכנס בי. הייתי צריכה להיות שם. הרגשתי צורך
לראות את הדירה שלהם בלי שהם שם. לגלות דברים שאני לא יודעת.
לא הדלקתי אור לא בחדר המדרגות ולא בדירה. צעדתי על קצות
האצבעות ואחרי שסגרתי את הדלת נתתי לעיניים שלי להתרגל לחושך.

הסלון היה מסודר, כרגיל. במטבח פתחתי את המקרר וחיטטתי בסירים.
הכלבה יודעת לבשל. לפחות זה יאמר לזכותה. אם הדרך לליבו של גבר
עוברת דרך הקיבה, כנראה לאחת כמוני ששורפת סלט אין הרבה
סיכויים לתפוס אחד.

בסוף העזתי לעשות את המסע דרך המסדרון לחדר השינה.
כותונת הלילה של אלה הייתה מונחת בעדינות על המיטה. סטן כחול
עמוק, מבושם בניחוח עדין חמוץ מתוק של הבושם שלה. קבוטין. לא
החליפה אותו אף פעם. כמו חותמת. כמו סימן היכר. יש נשים שיש
להן בושם לכל אירוע. לא אלה. קלטתי אותה. היא נאמנה לריח האחד
שהיא משוכנעת שיושב עליה בצורה הטובה ביותר. בטח יש לה סטוקים
של הבושם הזה מכל פעם שמישהו מהקרובים שלה עובר בדיוטי-פרי.
פתאום הבנתי שאני נמצאת בדירה כבר הרבה זמן. הסתכלתי סביבי.
זוג תחתונים של יוני היה מונח על סל הכביסה. מבחוץ. היא לא
תרגיש... היא לא תשים לב בכלל. וגם אם כן, היא בטח תחשוב
שהג'יף הזה לבש את אותו הזוג שוב כי לא היה לו במגירה. חטפתי
ועל קצות האצבעות טופפתי לי החוצה מקפידה לנעול אחרי את הדלת.


שלושה ימים אחרי זה, אחר הצהריים חזרתי הביתה עייפה ממשמרת
בוקר במסעדה. כל מה שרציתי זה לשים את הראש על המיטה עד שראיתי
את יוני יורד במדרגות עם הזבל.  הוא לבש גופייה צמודה כזאת,
שדרכה בצבץ שיער החזה העבות שלו. אנרגיה חדשה שטפה דרכי אבל
הזכרתי לעצמי שעכשיו זה אחר הצהריים וכולם יכולים לראות, לכן
הנהנתי לו קטנות עם הראש לשלום וגלגלתי את עיניי לכיוון הדירה
שלי תוך שאני חולפת על פניו ונכנסת לחדר המדרגות. הוא סימן לי
"לא" קטן עם הראש ואני פשוט הבנתי שזה לא זמן טוב ונשפתי החוצה
אוויר של אכזבה.

פתחתי את דלת הדירה שלי, זרקתי את התיק על המיטה וממש תוך שאני
מתחילה להוריד את החולצה אני קולטת שאני לא לבד.
על הכיסא הקטן של המחשב, ישבה אלה. ביד אחת היא החזיקה את מפתח
הדירה שלי, זה שנתתי ליוני, וביד השנייה את התחתונים שלו,
שלקחתי באותו ערב מעל סל הכביסה.
היא הביטה בי במבט יוקד שכמעט שרף אותי מבפנים.
"בעוד שבועיים", היא אמרה לי בטון נמוך ולוחש כמו לבה רותחת,
"יוני ואני עוברים דירה". היא עצרה לקחת אוויר. "עד אז", היא
הוסיפה, "אני לא רוצה שתתקרבי לבעלי עם הטלפיים הזנותיות שלך.
זה ברור"?
זה מצחיק, כי רציתי לשאול אותה אם אחרי שבועיים יהיה לי אישור,
אבל אני לא חושבת שהיא הייתה במצב לקבל את חוש ההומור שלי
באותו רגע.
הנהנתי.
אלה הגישה לי בידה האחת את המפתח לדירה שלי ואת ידה השנייה
פרשה לפנים.
"זה שלך" היא אמרה לי באותה לחישה כבושה, "עכשיו אני רוצה את
שלי".
נתתי לה. מה לעשות?

"אגב", היא סובבה אלי את ראשה שנייה לפני שיצאה, "אל תחשבי שאת
כזאת מיוחדת. זאת כבר הפעם השנייה שזה קורה. אבל הפעם אנחנו
עוברים הרבה יותר רחוק".

ככה זה כנראה. מספר שתים הוא כנראה מספר חוסר המזל שלי. מן
מוטיב כזה בחיים. אחות שנייה, אישה שנייה, אפילו כניסה ב' דירה
2... יותר מזה?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אינטואיציה היא
אותה תכונה
המאפשרת לאישה
לחבר שתים ועוד
שתים, וקבל את
התוצאה הרצויה
לה.

תחושת בטן היא
אותה תכונה
המאפשרת לגבר
ללכת לאיבוד
בעיר ולא לשאול
אף אחד ולחשוב
שהוא עדין שומר
על כבודו.


סמיילי, גבר
גאה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/2/04 0:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה