"אסתי ה'פגרת", "אסתי הסתומה", "אסתי המשקפופרית", "אבוארבע",
"אסתי המכוערת", אלו שמות החיבה שאותם הכרתי מאז שהייתי בת 5
בערך, אימא לקחה אותי לרופא שבודק את העיניים מבפנים והוא אמר
לי שאני צריכה "להרכיב משקפיים" הצחיק אותי, מה זה להרכיב
משקפיים צריך כסא מיוחד בשבילם באופניים? הוא חייך אלי הרופא
היו לו שיניים לבנות לבנות מסודרות כמו שיש בתירס והסביר לי
שזה חלק ממני עכשיו, משקפיים, כי אני לא רואה טוב, יש לי "קוצר
ראייה". אז אימא קנתה לי משקפיים עם מסגרת אדומה, עגולים
עגולים, כמו שיש לברבי ורודות אבל רק אדומות.
הייתי יוצאת מהבית עם המשקפיים, נוסעת באופניים לבית-ספר ובדרך
מורידה אותם שלא יראו שיש. בדרך חזרה הייתי "מרכיבה" אותם שוב,
אבל לא על האופניים.
אחרי כמה זמן בכיתה א', המורה שושי התקשרה לאימא ואמרה לה שאני
לא מצליחה לקרוא מהלוח ואז אימא גילתה שאני לא מרכיבה את
המשקפיים, הייתי בעונש, מאז אני לא מורידה אותם.
למה אני מספרת את זה? כי עכשיו אני בבעיה, היום אחרי ששלומי,
הילד הכי מקובל בכיתה שלנו, צחק עלי וקרא לי מכוערת
ומשקפופרית, אני נעלבתי ואמרתי לו ליד כל הכיתה שפעם הוא הציע
לשירה המקובלת חברות והיא לא הסכימה והוציאה לו לשון, שלומי
התעצבן, נהייה אדום, כמו המסגרת של המשקפיים שלי ויצא מהכיתה.
כשנגמר הבית ספר יצאתי החוצה לאופניים וגלגל אחד היה מפונצ'ר
ושלומי חיכה לי ליד האופניים, ואמר בשקט בשקט, "אסתי יא
אבוארבע מכוערת" ונתן לי מכה והמשקפיים נפלו, שלומי דרך על
המשקפיים, הוציא לי לשון וברח משם, לא לפני שגם הפיל אותי על
הרצפה.
למזלי לא היה אף אחד שראה את זה, כי אחרת כולם היו צוחקים
עלי.
אבל הבעיה שאני עכשיו צריכה להגיד לאימא שהמשקפיים שלי שבורות
ואני לא אצליח לקרוא מהלוח, אני אקבל עוד עונש, אני אבוא מחר
לבית ספר בלי משקפיים, עם עיניים עצובות עצובות וכולם יראו
שבכיתי כל הלילה לתוך הכרית.
כולם יראו בגלל שלא יהיו לי משקפיים עגולות עגולות עם מסגרת
אדומה, כמו שיש לברביות ורודות, רק אדומות.