יום גשום.
לא הגשם הקליל שלא מרגישים אותו, ולא הגשם הכבד ששוטף אותך
ונותן לך תחושת שחרור.
גשם ביניים מעצבן.
טיפות גדולות ולא סדירות, שגרמו לכל המגבים במכוניות לחרוק
בחוסר שביעות רצון.
יום שעדיף להשאר בו בבית, במיטה, כשכל החלונות סגורים כדי לתת
את האשליה של חורף אמיתי וחשוך.
אבל דוקא ביום הזה, הוא הסתובב ברחוב.
הגורו.
דוקא לא ראו עליו שהוא גורו. הוא סירב ללבוש שרוואלים מתנפנפים
או גלאביות לבנות.
התיק שלו היה סתם תיק, ולא היתה עליו רקמה.
הוא גם לא גידל שיער ארוך. או זקן ארוך. תמיד נראה לו יותר
מסודר ונקי לגזום אותו לפעמים. והוא לא אהב קשרים.
הוא גם קילל כשהוא החליק ברחוב. או כשהרגיש מתוסכל. או סתם
כשהתחשק לו. והוא לא חייך כל הזמן.
והוא היה נכנע לחולשות קטנות, ולא אהב את כל מי שהוא פגש, ככה,
אוטומטית.
הוא היה הגורו הכי אנושי בעולם.
הוא נראה קצת כמו עובד היי טק. ג'ינס וחולצת בד עם כפתורים,
ומתחתיה טי-שרט שכתוב עליה insert clever comment here.
ובאותו יום הוא חיפש כתובת מסוימת בתל אביב.

במודעה היה כתוב:
דרוש גורו.
יכולת לעמוד בתנאי לחץ, גישה שרותית, ותק עסקי של ארבע שנים
בתחום, בעל תיאוריה מקיפה המספקת פתרונות לבעיות קיומיות.
המודעה פונה לנשים וגברים כאחד. רק מתאימים יענו. נא לשלוח
קו"ח וגו'.

מה היה לו להפסיד?
שלח. הוא מסתדר בתנאי לחץ, ותק יש לו של 75 שנה. למד אצל
הטובים ביותר. מהאסכולה הישנה.
פעם לא היו מדברים על גישה שרותית, חשב לעצמו, זה הכל תוספות
של השנים האחרונות.
כל הזמן צריך להיות עם היד על הדופק, ללמוד את המילים החדשות,
הניסוחים, הקודים.
אף פעם לא היתה לו סבלנות לשטויות האלה. או שאתה יודע את
העבודה, או שלא. כל היתר זה קוסמטיקה.
זימנו אותו לראיון. נשבר לו מכל הראיונות האלה. תמיד אותו
סיפור.
הוא יושב, מסביר להם את התיאוריה. הוא יודע שהיא מספקת פתרונות
לבעיות קיומיות. אבל הם כולם רוצים ססמאות.
הם גם לא מוכנים לקלוט שלא צריך להקריב שום דבר.
אחרי שהם מדברים חצי שעה, המראיין פונה אליו ושואל - אז מה, לא
צריך לוותר על משהו?
ברגע שהסתבר שלא צריך, הראיון נגמר. נראה להם לא רציני כל
הענין.
כמה פעמים הוא שקל להוסיף פנימה איזה צום, או ויתור על אכילת
בשר אדום.
סקס רק בתנאים מסוימים, אולי. רק מאהבה, או רק פעמיים בשנה.
אולי איזו מנטרה. משהו קליל, קליט. דרישות ביגוד קפדניות
יכולות גם לעשות את העבודה.
אבל מה היה נהיה ממנו אז? זונה של כתות.
הצלחה תמורת נשמתו. בת האלמוות, דרך אגב. עסקה שטנית.

מצא את הכתובת. בנין משרדים, לא חדש, לא גבוה.
עלה לקומה השניה, מדלג את המדרגות שתיים-שתיים, ונכנס
למסדרון.
על הקיר מימינו הטיח התקלף בגלל כתם רטיבות אפרפר.
משמאלו היתה מעלית. הגורו הסתכל בעצב לעבר המדרגות בהן עלה.
שנא פעילות מיותרת.
בקצה המסדרון ישבה בחורה ליד שולחן, ונראתה תלושה מסביבתה
הטבעית.
כאילו היתה צריכה לשבת בלובי מפואר של גורד שחקים ולהדגים
יעילות מהי. אבל פה היא רק ישבה ובהתה באויר.
"שלום", אמר הגורו. "אני הגורו."
"אתה לראיון", היא אמרה. זאת לא היתה ממש שאלה, אז הגורו לא
ענה.
לא יכול היה שלא לשים לב שהיא לא מסתכלת עליו, אלא עיניה
נעוצות באויר, כמה סנטימטרים מאוזנו.
"מר ערגלית יקבל אותך מיד, אולי תרצה לשבת בינתים", הציעה
לתנוך אוזנו.
"מר מרגלית?" שאל.
"לא, מר ערגלית. הוא עיברת את השם מ gem."
"אבל gem זה מרגלית", התעקש הגורו.
"מר מרגלית לא נשמע טוב", התעקשה המזכירה בחזרה. "רוצה קפה או
תה?"
הגורו תהה אם אוזן ימין שלו תרצה תה, אבל החליט שלא להסתכן
ולקח קפה שחור. עם עוגיות.
העוגיות שהוגשו לו היו ערגליות. הציץ לכיוון המזכירה, לראות אם
זה הומור שכזה. אם כן, אז הוא ירגיש הרבה יותר בנוח.
אבל היא המשיכה להביט נטולת הבעה באויר שליד אוזנו.

ישב וניסה לקרוע בידיו חוט שנפרם מחולצתו, אבל הצליח רק לפרום
אותו יותר ויותר, מסביב למותנו אל גבו ולמותן השניה, עד שידו
היתה מכופפת בתנוחה לא נוחה ויותר ממטר של חוט היה משתלשל
למטה.
"מר ערגלית יקבל אותך עכשיו", אמרה לפתע המזכירה, מביטה ישירות
לעבר החוט הפרום. הוא כ"כ הופתע משינוי המבט שלא הגיב בתחילה.
"אתה יכול להכנס", חזרה המזכירה, והוא התנער ונכנס למשרד
הקטן.
מר ערגלית נראה כמו סוכן מכירות. הוא היה גוץ בעל פנים עגולות,
חיוך מאוזן לאוזן, כרס קטנה, והוא קם כדי ללחוץ לגורו את היד.
ו... מר ערגלית לבש גלאביה.
הגורו חש מאוכזב. התיישב, אמר שלא נורא גשום בחוץ, הוא מצא את
הכתובת בקלות יחסית, כן, הוא קיבל קפה, ולא, הוא לא מקפיד על
שתית חלב סויה בלבד.
"תראה", פתח מר ערגלית ואמר, "אנחנו חברה קטנה שמנסה לפרוץ
לשוק ותיק ומבוסס. כרגע אנחנו בשלב הפיתוח של מוצר חדש.
מתוצאות סקרי שוק שביצענו, הסקנו כי יש לפנות לחתך אוכלוסיה
חדש, נישה שיתר המתחרים טרם השכילו לנצל."
"נוער?" שאל הגורו. "נשים? בעלי חיות מחמד?"
מר ערגלית רק חייך בידענות, ומשך בתחתוניו.
הגורו הרהר בעצב איך רוב הגברים לא יודעים להתמודד עם לבישת
גלאביה מעל תחתונים מבלי לגרבץ לעיתים תכופות. ענין של הרגל.
למה הם מתעקשים כ"כ?
היתה שתיקה לשתי דקות.
"זקנות עשירות?" החליט לרחם על מר ערגלית ולשתף פעולה.
"בעלי מכונות גלידה!" הכריז מר ערגלית, והביט בגורו, עדיין
מחייך, מצפה לתגובה נרעשת.
הגורו לא נרעש.
"מכונות גלידה!" חזר מר ערגלית, "אלה שמקפיאות ומערבבות בו
זמנית! מכניסים חומרים, ויוצאת גלידה! אתה מבין?"
הגורו החליט להשתעשע מעט. היום הזה אבוד ממילא.
"אז אתה אומר", אמר מהורהר, "שלמעשה התנועה הסיבובית של מנוע
המכונה, היא כמו מעגל החיים שלנו. כולנו מתחילים כחומרים, עיסה
נוזלית של תחושות ומחשבות, ועם כל סיבוב, התקדמות של החיים,
אנחנו הולכים ומתגבשים."
עכשיו הגורו נכנס לשוונג רציני.
"אם אנחנו לא מטפלים בעצמנו, רוחנית, כמובן, אנחנו עלולים
להתמוסס ולחזור למצב החומר הגולמי המבולבל של ראשית חיינו, אבל
אם נשמור על עצמנו, נהפוך לגלידה, טעימים, בעלי ערך מוסף."
"לא חשבתי על זה ככה", אמר מר ערגלית וקימט את מצחו. "אני מניח
שזה יכול לתפוס."
"ואיזו גלידה נהפוך להיות", הגורו קם על רגליו והלך פוסע בחדר
בעודו מדבר, מניף את ידיו על מנת להדגיש נקודות חשובות, "האם
שוקולד, אפלה ומלאה ביצרים אולם מספקת עונג, או הוניל הרגוע
והמפנק? אולי כמו תות, נעניק קלילות לאחרים, או אגוז פקאן,
יציב, מבוסס, שאפשר להסתמך עליו?"
"בהחלט יש כאן מקום לסווג טיפוסים שונים", אמר מר ערגלית שהחל
להראות מודאג.
הגורו עצר, פנה לעבר מר ערגלית, ושאל בקול חמור "מה עם
סורבה?"
מר ערגלית בהה בו, ללא מענה.
"הבנתי", אמר הגורו והנהן לעצמו בעצבות. התיישב חזרה, והניף את
רגליו על השולחן.
מר ערגלית הביט בו בקנאה. הגורו ידע שמר ערגלית מתחרט על
החלטתו ללבוש גלאביה. אי אפשר להניף רגלים על שולחנות כשאתה
לובש גלאביה.
"תראה", אמר מר ערגלית, הרבה פחות בטוח בעצמו, "אני... צריך
משהו קליט. משהו שיתפוס. איזו מנטרה, אולי?"