בדרך כלל, אני יודעת להתחיל את הכל בצעד כל כך גדול. כל כך
גדול, עד שהמרחק מנקודת האפס הוא אדיר, עד שאני שוכחת את עצמי
בדרך. צעד אחד ואני כבר טובעת בתוך עצמי. בהתחלה, הכל כל כך
תמים, כל כך טהור, בדיוק כמו ברגע שתינוק מגיע לעולם. לא משנה
עד כמה מלוכלך ומגעיל הוא יהיה, לא משנה עד כמה צווחני ומלא דם
הוא יהיה- הוא ייחשב לדבר הכי טהור שהטבע יצר. ההתחלות שלי הן
כמו תינוקות מלוכלכים שעושים את הצעד הראשון שלהם בחיוך רחב
מדי. כשנולדתי, אני בטוחה שהם אמרו את אותו הדבר. שהקטנה הזו
טהורה, הקטנה הזו תגיע רחוק. ואני בטוחה שבמשך כל ימי גדלותי,
הם גם טיפטפו לי תמיכה הזויה לתוך עור התוף. כבר אז ידעתי שאני
בנויה להתחלות גדולות.מעולם לא פקפקתי בצעד הראשון. הצעד
הראשון שם אותי בפער אדיר מול שאר הייקום. כשכולם היו בחצי
הצעד שלי , אני הייתי עם הפנים קדימה. מוכנה להמשיך.
אבל מהר מאוד נוכחתי לדעת , שאנשים גדולים מתחילים בצעדים
קטנים. אני, כנראה לא הצלחה. הצעדים הגדולים שלי, מתגלים
כראשונים בלבד. כמו סיבוב ריצה של אלף מטר. כשאתה מתחיל מהר
מדי, אתה מתעייף. כך התחלתי את החיים שלי, בריצה מהירה מדי,
וכנראה שעייפתי. כך התנופה שלי , במקום לתת לי דחיפה קדימה,
השאירה אותי מאחור. סיפורים עם פתיחות גדולות, עלולים לאכזב.
גם את זה למדתי. וצעדים ראשונים גדולים מדי, עלולים להכשיל.
באמצע הסיפור שלי, באמצע החיים שלי, הדופק כבר התחיל להציק.
הרגליים שלי כאילו נשמטו ורותחות כמו מתכת חמה שעומדת להגיע
לנקודת ההיתוך. באמצע הסיפור שלי, באמצע החיים שלי , התחלתי
להרגיש כבר קוצר נשימה , ושורף בגרון. רק עוד סיבוב ואת מגיעה.
אבל הסיבוב האחרון הוא תמיד הארוך מכולם. בסיבוב האחרון, כולם
כבר עוקפים אותך, את לא רואה כלום חוץ משאריות הצלחה של אחרים
על הדרך, ואת שלך רחוקה מאי פעם.
אחרי צעד אחד גדול, ואמצע לא קל, מגיע גם הסוף. נהגתי להאמין
בסיפורים עם סופים טובים, או לפחות סופים פתוחים, שנותנים קצה
של תקווה. נהגתי לכתוב סיפורים, עם פתיחות מתונות ולא מאכזבות
וסופים פתוחים. הסוף תמיד נראה לי כמו התקווה האחרונה. כשיגמר
, תחלש הסערה בחוץ. העננים יעמדו, וגם טיפות הגשם. השמש תציץ
רק קצת, והעצים יהיו הכי ירוקים שאפשר. אני אסדיר נשימה,
והדופק יחזור לעצמו. הרגליים שלי יהיו מוצקות על הקרקע. ואז,
אני אפול. בלי כל התרעה מוקדמת. אני אפול כל כך חזק, שהאדמה
תרעד.
היום נוכחתי לדעת, שאין סופים טובים, וגם לא סופים פתוחים,
שנותנים קצה של תקווה. יש רק אשליה. יש רק צעדים ראשונים
גדולים מדי, שאריות של הצלחה, וסופים סגורים לא טובים שמפילים
אותי חזק, שהאדמה רועדת . |