אני שוכב במיטתי, ומתחפר תחת השמיכה הכבדה. היא הלכה, ותשוב רק
בעוד זמן רב. אני עוצם עיניים והקור מתפשט בתוכי, זורם עם הדם.
הקור הגופני והקור הרגשי. אני אתגעגע אליה...  
האור מכובה והדממה שוררת בחלל הדירה. חצות הליל, ורק גלגלי
מכונית נוסעת נשמעות מפעם לפעם ברחובות ירושלים העתיקה.
אני חש את הרוח הקרירה מלטפת ברכות את פניי. מחשבותיי מתחילות
לדהור הלאה, כאשר נקודת ההתחלה של המרוץ הינה במאורעות היום.
אני נזכר בישיבה הארוכה והמתישה שהייתה לי, בבעיות החדשות שצצו
לי בחיי האישיים ובעבודתי, חושב על סנדרה, אישתי.  הידיים
מתחילות ללטף את חזי, מנסות לחקות ולו במעט את מגעה החם, הרך
והמלטף.
אני ממש מרגיש אותה שרועה לצדי, מלטפת את עיניי הליאות, את
הקמטוטים על פני עורי שנמתחים מעיני והלאה לכיוון רקותיי ואז
לוטפות את חריצי הצחוק שלי.

אנחנו יחד כל כך הרבה שנים, אבל היא עדיין מצליחה לרגש אותי.
אולי בגלל שאנחנו מאמינים בנישואים פתוחים. אין זה אומר שאני
קופץ ממיטה למיטה ומנצל את ההזדמנות, אבל חושבני שעצם הידיעה
כי איני קשור באזיקים ובשלשלאות לאישתי, היא זו שמחייה את הקשר
שלנו.
בכלל, במשך חמש עשרה שנות נישואים, היו לי בסך הכל שתי חברות,
כאשר אחת מהן שנה ומחצה והשניה חודשים ספורים. לאישתי אין זה
מפריע, הן משום שגם היא מנהלת רומנים מהצד והן משום שאיני חוסך
ממנה דבר והיא מודעת לכך שזה לא בא על חשבונה. אנחנו איננו
מאמינים במוסד הנישואים הישן והמונוגמי, סבורים אנו לאחר שיחות
ארוכות, שאדם אינו נועד להיות מונוגמי ושלא ניתן לקיים כך יחסי
נישואין בריאים.
ככלל, אנחנו גם חברים טובים ולא רק בעל ואישה ואני שמח שאנחנו
ביחד ושאנו שורדים כל כך הרבה זמן ביחסים מצוינים.

היא מלטפת את שיערי ואני יכול לחוש גם בעיניים עצומות את
העיניים הסוקרות שלה, מסוג המבטים הללו שהם רכים, אך חודרים
ולא נותנים לך מנוח, למרות שיכול אתה להיות סמוך ובטוח שאין
כוונתם רעה.
ופתאום, כאילו בלי לשים לב, אני מרגיש אותה גוהרת מעליי,
מתיישבת עליי וטוחנת את אגני באגנה כמו אבן רחיים. היא מתרחקת
ממני, מעפעפת בריסיה הארוכים, פניה מביעים חושניות מדהימה
שליחה לא נס גם לאחר כל השנים הללו.
אני מושיט ידיי לעיסוי שדיה, ידי צונחת מטה ברפרוף קל, היא
מתיישרת ולפתע אני פוער עיניי. אני מבחין באיבר מין זכרי
מתנדנד בין רגליה ולא יודע אם לחוש בחילה בנוסף לתדהמה שעוטפת
אותי. תחת זאת, אני עושה דבר שאף מפליא אותי. אני מרים אותה
מעליי במותניה ומפיל אותה למיטה. אני מפסק רגליה, יורד לתחתית
גופה, פוער את פי ויורד לה...
יורד לה בתאווה לא אנושית כפי שמעודי לא ירדתי לה והיא גונחת
את הגניחות המדהימות שלה, כשלפתע היא פולטת גם גניחות גבריות
לכל הדעות...

אני מתעורר, כולי מתנשף מהפנטזיה המוזרה הזו, מהחלום בהקיץ
הלזה. לבי דופק כמטורף ואיברי... איברי זקור בין רגליי כאילו
פינטזתי בזה הרגע על כוכבת הפורנו האהובה עליי.  
אני המום, ואיני יודע כיצד לאכול את זה. מהיכן זה נובע?!

"רון?", קוראת אימא בקול רם. "לאיפה אתה חושב שאתה הולך?..."
"סתם לטייל בחוץ!", אני צועק.
"שיעורים סיימת?", היא אומרת לי הפעם בקול רך מפתח המטבח,
כשהידיים שלה מנוגבות בסינרה המוכתם.
"כן, אימא"
"אם כך, אתה יכול ללכת"
"תודה, אימא! אני אחזור בזמן לארוחת הערב, אל תדאגי!", אני
קורא לה ומדביק לה נשיקה על הלחי.
היא מקשקשת את שיערי בחיבה ושולחת אותי לדרכי. תוך כדי זה היא
דוחפת לי את המפתח של הבית לכיס מכנסיי הקצרצרים.
אני רץ החוצה לפני שהיא תתחרט ועוד תקרא לי  לחזור.
אני קופץ לי בשמחה ברחובות הישנים של ירושלים, מטייל בין
השווקים והחנויות הצבעוניות. אני אוהב את הריח של ירושלים, את
הצבעים שלה, הרעש, ההמולה, הקהל...
עיר חדשה, שמצד אחד היא קפואה בתקופה של פעם ומצד שני, היא
נמצאת במאה העשרים...

אני אוהב לפעמים אחרי הבית ספר לטייל בחוץ ולשכוח את עצמי לכמה
שעות, ככה לנקות את הראש בסבבה. הסנדלים שלי כבר התמלאו באבק.
היום סיימתי מוקדם את הלימודים והיה משעמם כמו תמיד. הבנים
צחקו עליי כרגיל, כי אני כזה קטן ושברירי ואני לא משתתף איתם
בשיעורי הספורט. גם המורים לא בדיוק מתים עלי וזה בגלל שאני
מעופף בשיעורים וחולם על כל מיני דברים. היום למשל, המורה
לחשבון העירה אותי באמצע חלום קסום על איזה סרט שראיתי
בקולנוע, ולא ידעתי בכלל על מה היא מדברת. היא רצתה להעיף אותי
מהשיעור, אבל בסוף כשהיא רצתה להשפיל אותי עוד קצת, היא שאלה
אותי על שיעורי הבית. להפתעתה הרבה, ידעתי את כל התרגילים טוב
גם בלי להסתכל על דרך הפתרון. טוב, מה לעשות שהשעורים האלו כל
כך משעממים ואולי זה מרוב שאני כבר יודע ת'חומר?...  
היא צעקה עלי, שבטח העתקתי מאיזה מישהו בכיתה, אבל אני יודע
שהיא סתם פותחת את הפה, כי היא יודעת שאני מוציא ציונים טובים.
היא צעקה עלי לעוף מהר מהכיתה.
לקחתי ת'תיק על הכתפיים אחרי שהכנסתי פנימה את כל הציוד שלי
והלכתי. אורטל ושרה חייכו אלי בהבנה. נו, טוב, לפחות הבנות
אוהבות אותי...
הרומן שלי עם הבנות התחיל עוד בגן, כשהייתי הרופא הכי טוב
וכולן היו מטופלות שלי...
כעיקרון רוב הילדים שלמדו איתי בגן ברכה, עברו איתי ליסודי. זה
דווקא די נחמד שלא זורקים אותך לאיזה בית ספר חור וצריך להתחיל
הכל מהתחלה, אבל לפעמים זה דווקא נראה לי מגניב. עכשיו למשל,
אני כבר מת לעזוב.
רצתי מהכיתה ולא היה לי כוח להישאר לשיעור הבא. אני מקווה
שכשאגיע לחטיבה עוד שנה וחצי, אז הכל יהיה יותר טוב.
כשהגעתי הביתה, אימא התפלאה על כך שהגעתי בשתים עשרה בצהרים,
אבל אמרתי לה שזה בגלל שהתבטלו השיעורים, כי המורה הייתה חולה.
היא קיבלה את זה. ברור. היחסים בינינו נהדרים ואימא נורא מפנקת
אותי, בייחוד בגלל שאני הבן היחיד שלה ושל אבא. לא נורא, אם
המחנכת תשאל משהו, אני אמציא איזה כאב בטן, מקסימום אכתוב איזה
פתק מזוייף מאימא. אחרי הכל, אני ילד טוב ירושלים וכולם סומכים
עליי...

האבק משפשף לי את הסנדלים, ואני בוהה בשעמום בכל האנשים סביבי.
פתאום הכל נראה לי אפור ומשעמם. אני מתחיל לטייל לי, שורק לי
איזה שיר של החיפושיות מהרדיו. הייתה אמורה להיות הופעה שלהם
בארץ, אבל גולדה מאיר, הכלבה, לא נתנה להם להופיע, כי היא אמרה
שהם משחיתים את הנוער. שתלך לעזאזל. נורא התבעסתי, כי תכננתי
ללכת עם מיכל הבת דודה שלי להופעה שלהם וכבר תכננתי איך אני
מנקה את השמשות של המכוניות ברחוב וחוסך כסף והיא עושה בייבי
סיטר לילדים של השכנים.
הידיים תחובות לי בכיסים והשמש צורבת לי את השיער ואת הרגליים.
אני נכנס לרחוב צדדי וחולף על פני מישהו שיושב על ארגז הפוך.
"היי! ילד!", הוא צועק לי.
אני ממשיך ללכת. "ילד! ילד! בוא הנה!".
אני מסובב את הראש. משהו בו מסקרן אותי. מעין דמות כזאת, כמו
של הקבצנים של האגדות. הוא לובש מכנסיים קצרים דהויים, גופייה
לבנה חושפת זרועות שזופות ושריריות. אני חושב שהוא בערך בן 30.
ביד אחת הוא מחזיק מברשת נעליים, ועל המדרכה יש משחת נעליים
בקופסה גדולה.
"מה אתה רוצה?", אני שואל בחשדנות.
"בא לך שאני אצחצח לך ת'נעליים?"
"אבל אין לי כסף ואני לא בטוח שאני צריך"
"לא נורא. בשבילך אני אעשה את זה בחינם. משעמם לי ואני צריך
מישהו לדבר איתו...".
אני מסתכל עליו וחושב. די משעמם לי ואומרים שעדיף להשתעמם ביחד
מאשר לבד...
חוצמזה שזה נורא מסקרן אותי, אני מתכוון שעד עכשיו ראיתי רק
מבוגרים שמצחצחים להם נעליים ופתאום זה קוסם לי.
אני מתיישב על הכיסא הישן ומרים את רגלי הדקה. הוא אוחז בכף
רגל שלי, ומתחיל לשפשף את הסנדל שלי באיטיות ואחר כך במרץ. אני
מביט בו ומהופנט מהתנועות שלו המקצועיות ומהפנים עם הזיפים.
אני מקווה שלי יהיו זיפים. אולי אז אני אראה קצת יותר מבוגר
מגילי. כבר נמאס לי להיראות ילד ושמתייחסים אליי כמו ילד.
הוא מראה לי באצבע להחליף רגל. אני מחליף אותן ואז הוא מצחצח
את הסנדל השני. פתאום היד שלו עולה בלי קשר לכלום לירך שלי.
אני מביט בו, ביד שלו שעולה למעלה ויורדת. בהתחלה כזה בלי שאני
אשים לב ואז יותר ויותר למעלה.
פתאום אני קולט שהוא נוגע לי בזין. אני לא יודע למה, אבל אני
מרגיש שהוא עומד לי. אני מביט בו בהבעת הפתעה. פתאום הוא מסתכל
לצדדים. כשהוא שם לב שאין אף אחד באזור ושהרחוב ריק, הוא מעורר
את תשומת ליבי לזקפה הענקית שלו מתחת למכנסיים שלו. אני שם לב
שזה גורם לי להתגרות עוד יותר.
אנחנו מסתכלים אחד על השני במין שתיקה מוזרה כזאת, אבל משום מה
אני לא מובך, כי נעים לי להסתכל עליו, וזה מעניין אותי שהוא
מתעניין בי.  
הוא מציע לי, שאבוא איתו לביתו.
כן, ככה סתם פתאום. אני המום. אני לא יודע למה בכלל הוא רוצה
שאני אבוא אליו, אבל אני דווקא די חכם, בניגוד למה שאולי כמה
אנשים חושבים ואני מנחש למה. זה דווקא די מעניין אותי ומסקרן,
אז אני מסכים.
האיש, שאני לא יודע אפילו איך קוראים לו, מחייך אליי חיוך טוב
כזה, מקפל את כל השטויות שלו בתוך הארגז ומרים.

אנחנו מתחילים ללכת בשקט ואני כאילו חי בבועה ולא שומע את הרעש
מסביב, רק את הצעדים שלו והצעדים שלי מהדהדים על המדרכה
ולנשימות שלו. אני אפילו שומע אותן, כבדות כאלו...
אנחנו פונים בכמה סמטאות ומשום מה אני שומר בראש את כל הפניות
וזוכר את השלטים, אולי כדי שאני אזכור איך להגיע מאוחר
יותר...
אנחנו מגיעים לבניין ישן, בלוק כזה מעפן עם ארבע קומות ואנחנו
מטפסים לקומה האחרונה. הוא אומר לי שהמפתח בכיס מכנסיו. אני
מרים את היד בחשש לכיוון התחת שלו ודוחף אותה לתוך הכיס עמוק
ומוציא את המפתחות. מוזר, אף פעם לא נגעתי בתחת של גבר.
אנחנו נכנסים בפנים והוא שם את הקופסה על הרצפה ונועל את הדלת.
הוא פותח את הרדיו חזק ומציע לי לשתות. הוא הולך למטבח ומביא
לי כוס לימונדה טרייה וקרה, במיוחד לחום של יוני ואני שותה
בצמא.
הוא לא מבזבז יותר מדי זמן. אני שם לב לבליטה במכנסיים שלו.
הוא לוקח לי את הכוס ושם על השיש ואז מלטף לי את הראש. אני לא
יודע למה, אבל זה מחמיא לי. בדרך כלל רק אימא או סבתא מלטפות
לי את הראש וזה ממש מעצבן אותי ונותן לי להרגיש כמו ילד קטן,
אבל עכשיו זה דווקא מרגש אותי.
הוא מכוון אותי לשולחן שבחדר ואני עומד לידו. פתאום הוא מחזיק
במותניים שלי ומרים אותי כמו בובה על השולחן והמכנסיים שלי קצת
עולים למעלה. אני חושב שהוא רואה שאני קצת מתבייש, אז הוא לוקח
את היד שלי ושם אותה על האבר שלו שעדיין נמצא בתוך המכנסיים.
זה נראה לי כאילו הוא צועק הצילו מרוב שהמכנסיים צמודים
עליו...
המגע של האיבר הקשה דווקא מסקרן אותי ואני מת לראות אותו. הוא
בטח שם לב לזה, נראה לי שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח, כי תוך
כדי זה שאני נוגע בו מעל המכנס, הוא משפשף את היד שלי מעל הזין
שלו ואז מכניס את ידו למכנסי ונוגע בזין הילדותי והזקוף שלי.
בסוף, כשלשנינו קשה לנו להתאפק, הוא שולף את איברו ממכנסיו כמו
אקדח. הגודל שלו מדהים אותי לגמרי. אף פעם לא ראיתי קודם לכן
איבר עומד של איש מבוגר.
הוא מלטף באמצעות האיבר שלו את הפנים שלי, עובר על עיניי
ושפתיי. גם את זה אני אוהב. יש לו איבר חם ומצד אחד קשה ומצד
שני יש לו עור רך למגע, אפילו יותר מהידיים של אימא אחרי שהיא
שמה קרם ידיים. אני אפילו מריח את הריח המיוחד שלו, אבל אולי
זה נדמה לי...

המכנסים שלו נופלים ואז הוא מסלק אותם הצידה. הוא מעמיד אותי
על השולחן ומוריד את מכנסי. הוא מלטף את כל החלק התחתון של
גופי ומחפש את החור תחת שלי.  הוא מחדיר בעדינות את אצבעו
הקטנה לתוכי וזה נורא מוזר לי. אני חושב שאני אוהב את ההרגשה
הזאת. הוא מרגיש בהנאתי וזה מעודד אותו להמשיך בדרך למטרה שלו.
הוא משכיב אותי על הבטן  בקצה השולחן, פותח לי את הרגליים
והולך רגע. אני כולי מתוח.
אחרי כמה דקות הוא חוזר עם בקבוק שמן קטן. אני מנסה לדמיין מה
יקרה. הוא שם קצת שמן על האצבעות שלו, ככה אני רואה כשאני מציץ
מאחורה. הוא מורח את החור שלי בשמן, גם את זה אני אוהב. זה
חלקלק כזה ונעים כמו מסאז'.

זה מזכיר לי שלפעמים אני ומיכל הבת דודה שלי נמצאים לבד בבית
ומדברים ואז אנחנו מתפשטים ויושבים על המיטה ואנחנו מביאים ביד
אבל לא נוגעים אחד בשני. זאת הבת היחידה שראיתי ערומה אבל
אנחנו לא עושים כלום, כי בכל זאת היא הבת דודה שלי וזה סתם
מסקרנות. איזה פעם אחת מצאתי סרט כחול כזה שבו רואים בחורה
מזדיינת בתחת ואני זוכר שאז זה דווקא היה נראה לי כואב ועכשיו
אני קצת מפחד אבל הוא כזה עדין ואיטי שאני נרגע לאט ואני יודע
שהוא לא יעשה לי שום דבר רע.

האצבעות שלו מחליקות לכל אורך החריץ שלי, וזה כל כך נעים לי.
הוא תוחב את ידיו מתחת לבטני, מרים אותי קצת ומלטף את הזין
הקטן שלי באצבעותיו המשומנות. ההתנהגות שלו אלי היא עדינה
ואוהבת, כאילו אנחנו מכירים כבר מלא זמן.
עכשיו אני כבר מוכן  לעשות כל מה שהוא ירצה. אני מרגיש את האבר
החם שלו נוגע  בפתח החור שלי. אני כל כך רוצה שהוא יחדור
לתוכי! הוא נכנס לתוכי לאט לאט. אני מרגיש איך הפתח שלי מתרחב
כשהכיפה שלו נכנסת לתוכי.
זאת הרגשה מה זה מדהימה, תענוג חדש ולא מוכר לי, כיף שמעורבב
עם קצת כאב. בחיים לא חשבתי שכאב יכול להיות טוב.
אני לא מוציא מילה מהפה ושקט כמו מדבר. אני מנסה רק להתרכז במה
שאני מרגיש ובידיים שלו ורוצה להרגיש כמה שיותר ממנו.

במשך כמה דקות ארוכות הוא חודר יותר ויותר לתוכי, נכנס קצת
ויוצא. נכנס קצת יותר ויוצא. במשך כל הזמן הזה הוא מלטף את
הבטן שלי ואת הזין העומד שלי וגם מנשק לי לפעמים את הצוואר.
פתאום אני מרגיש אותו נכנס אליי עד הסוף. הוא מתחיל לזוז בתוכי
נורא לאט וכל פעם יותר מהר ויותר חזק. אני שומע אותו גונח
וגונח וזה מגרה אותי, עד שבסוף הוא גומר בפנים .
אני לא גמרתי, אבל בכל זאת נהניתי מאד מהמעשה. אני  מרגיש
מוחמא ואהוב. אני גאה בזה שאני מוצא חן בעיניו, כי הרי למה
שמישהו כמוהו בכלל יסתכל עליי!?
הוא קורא לי לבוא איתו למקלחת ושנינו מתקלחים בשקט, מסבנים אחד
את השני.
"איך קוראים לך? אני מצטער שאני שואל רק עכשיו, פשוט התרגשתי.
אני ממש לא מנומס", הוא אומר לי.
"זה בסדר...", אני אומר בהתרגשות, "קוראים לי רון ולך?"
"אביתר", הוא אומר ומסבן לי את הגב. "נהנית?"
"מאוד!", אני אומר מהר.
הוא שותק רגע ושנינו יוצאים החוצה. הוא מנגב אותי במגבת שלו.
"בא לך לבוא אלי גם מחר?", הוא שואל סוף סוף.
"בטח!", אני ישר אומר ואפילו לא מהסס.
אנחנו יוצאים החוצה, אני מתלבש ונועל נעלים והוא מלווה אותי
החוצה ונותן לי נשיקה בפה. אני נורא מתרגש.

אני מתעורר. זה נגמר. זה היה חלום. או נכון יותר לומר חוויה
שלא זכרתי מזה זמן רב. הכל מתחיל לחזור אלי לאט לאט, עד הפרטים
הקטנים ביותר.
אני נזכר שבאותו ערב אוננתי בלי סוף כאשר אני מדמיין לעצמי מה
הוא עושה לי ומשחזר את כל מה שקרה אותו יום, מוקדם יותר. אפילו
גמרתי כמה וכמה פעמים.

שבועיים תמימים באתי אליו מדי יום ביומו. אהבתי את ביקוריי
אצלו. הוא הצליח לגרום לי לגמור בעזרת ידיו העדינות כאשר הוא
היה תקוע עמוק בתוכי.
אהבתי לבוא אליו ולהזדיין איתו, הייתה זו חוויה ראשונית עבורי
ומיוחדת- חווית המין הראשונה שלי בכלל ועם גבר בפרט.
הוא לימד אותי את כל מעשה האהבה - התחלנו למצוץ זה לזה ולמשמש
את מבושינו במשחק מקדים, להתנשק ולעשות שאר דברים שנאהבים
עושים. הנאתי מביקוריי אצלו הלכה וגברה, וכל הבוקר חלמתי בהקיץ
וחשבתי עליו ללא הרף, מצפה בקוצר רוח לפגישה איתו בדירתו
בדיסקרטיות, למפגשים הגנובים, להנאה הגופנית והנפשית, לתחושתי
כגדול ובוגר ו"שווה" ומיוחד. כך זה נמשך עד ש...

אני זורק את התיק סמוך לדלת ובועט את הנעלי ספורט שלי הצידה.
"מה אתה חושב שאתה עושה!?", אימא שואלת אותי. "אלף פעם אמרתי
לך לשים כל דבר במקום!"
"אוף, תעזבי אותי בשקט, אני רעב!"
"רעב שמרעב, אתה לא נוגע באוכל עד שאתה לא מחזיר הכל למקום!"
"אין לי כוח עכשיו, אני עייף. אחר כך"
"אחר כך, מחר כך. כל פעם תירוץ אחר! אני כבר מכירה אותך, אם
אני אוותר לך עכשיו, זה יקרה כל הזמן ואני לא מוכנה לזה! אתה
יודע שאני אוהבת סדר וניקיון בבית!!!"
"נו, אימא!!! אל תהיי מעצבנת כזאת..."
"איך אתה מעז לדבר אליי ככה!?", היא שמה את הידיים על המותניים
ומתחילה להרים עליי את הקול.
"אוף, נודניקית..."
"רון! אתה מעצבן אותי!"
"אני הולך, אני הולך...", אני מרים את התיק ואת הנעליים ואז
הולך לחדר שלי.
אני זורק אותם ליד המיטה, מחליף לאיזה בוקסר וגופיה והולך יחף
למטבח. אני יושב ליד השולחן ואימא זורקת לי בעצבנות את הצלחת
אוכל על השולחן.
היא מתיישבת לידי ואוכלת גם. שנינו שותקים והיא נועצת בי מבטים
מעצבנים כאלה, כאילו שהיא הולכת עוד שנייה להרוג אותי.
"מה!?", אני שואל. זה ממש מעצבן שבוהים בך ככה.
"תגיד לי, מה קורה איתך!?"
"מזתומרת מה קורה איתי?"
"מזתומרת, מזתומרת. התכוונתי מה קורה לך שבזמן שהאחרון אתה
מתנהג מוזר. כבר שבועיים שאתה בקושי בבית, מרחף..."
"לא קרה לי כלום, זה סתם".
"סתם? סתם!? למה אתה משקר לי?"
"אני לא משקר לך"
"באמת? אז איך אתה מסביר את זה שהמחנכת שלך התקשרה אליי אתמול
בלילה כששוב נעלמת לכמה שעות ואמרה שיומיים אתה לא בא לבית
ספר? שאתה מאחר כל יום או שאתה הולך מוקדם הביתה בתירוצים שאתה
לא מרגיש טוב או שיש לך פתקים ממני? איך אתה מסביר את זה שהיא
אומרת לי שהיא שלחה אלי מכתבים בדואר וגם נתנה לך ביד ואני לא
קיבלתי כלום?!", היא צועקת עליי.
אני שותק ולא יודע מה להגיד לה.
"מה אתה חושב? שאני טיפשה? תענה לי למה שאני שואלת אותך, אתה
חושב שאני טיפשה שאני לא אגלה את זה?".
אני שותק.
"תענה לי לעזאזל!", היא צורחת ומעיפה לי סטירה.
אני מביט בה בשוק, מעיף ת'צלחת מהשולחן ורץ לחדר. היא קמה ובאה
אחרי.
"לאיפה אתה חושב שאתה הולך?! תחזור הנה! תחזור מייד או שתישא
בתוצאות!", היא צורחת.
אני מביט בה רגע אחורה ורץ לחדר ונועל אחריי את הדלת. אני נשכב
על המיטה, דופק ת'כרית על הראש ובוכה.
יש דפיקה בדלת. "רון? רון! תענה לי! תפתח לי את הדלת ומיד!".
אני שותק ומנגב את הדמעות.
"מה קורה איתך? תפתח לי את הדלת, אני רק רוצה לדבר איתך", היא
אומרת בקול רך יותר.  אני שותק לרגע, קם מהמיטה ועומד ליד הדלת
אני חושב לרגע ואז פותח אותה.
זה כזה חרא, אני שונא לשקר לה, אבל אין לי ברירה. נראה לי שהיא
לא תאהב את זה.
אני הולך לשבת על המיטה והיא יושבת לידי. אנחנו שותקים.
"דבר איתי", היא אומרת ומלטפת לי את הראש.
אני מביט בה.
"ספר לי מה קורה לך, חמוד. קרה לך משהו רע בבית ספר?", היא
שואלת ומלטפת לי את השיער כמו שרק אימא יודעת.
"לא".
"רבת עם מישהו מהחברים שלך? עם איציק? רינת? רבת עם מיכל? כי
אם כן, אני אדבר עם אימא שלה ו..."
"זה לא הם, אימא. הכל בסדר", אני משיב לה.
"לא, שום דבר לא בסדר. אני רואה שעובר עליך משהו. שתף אותי",
היא מבקשת ואז מחבקת אותי ומצמידה אותי לחזה שלה.
אני משעין את הראש בשקט על החזה ומקשיב לפעימות שלה. אני אוהב
גם להקשיב לפעימות של אביתר, בייחוד אחרי שאנחנו שוכבים
במיטה.
"הכרתי איזה מישהו..."
"נו?", היא שואלת ולא מבינה.
"ו...", אני מביט בה וקשה לי כל כך, ואז אני מספר לה הכל: איך
נפגשנו, מה קרה אחר כך, כמובן אני לא מפרט יותר מידי.
היא מביטה בי המומה, היד שלה על הפה. "בנזונה...".
"אימא, זה בסדר, אני עושה את זה כי אני רוצה ואני אוהב את זה.
הוא לא מכריח אותי. תראי, הוא מאוד טוב אלי...".
היא שותקת. כבר ציפיתי שהיא תצעק או תעניש אותי. במקום זה היא
אומרת: "רון, תראה, אני רוצה שתפסיק להיפגש עם האיש הזה. הוא
איש חולה בראש ואולי גם בגוף. ככה זה עם אנשים כאלה", היא
אומרת תוך כדי זה שהיא מדגישה את ה"כאלה".
"חוץ מזה שאתה עוד עלול לפתח סטיה מינית. זה לא בסדר ולא בריא
ואתה צעיר מידי בשביל להבין אותי, אבל אולי בכל זאת אתה מבין
למה אני לא רוצה שתפגוש אותו? כשתגדל, אני בטוחה שתסכים
איתי...".
"אני...", אני מגמגם. אני לא רוצה להפסיק להיפגש איתו... זה
עושה אותי כל כך מאושר...
"תראה, צריך לעצור את האיש הזה ולהכניס אותו לכלא. אנשים כאלו
מסוכנים לילדים, אבל רק בגללך אני לא אפנה למשטרה", היא ממשיכה
ללטף לי את הראש.
"אימא, אל תספרי לאבא, טוב? שיישאר בינינו!", אני מבקש.
"טוב, ילד שלי. רק תבטיח לי שאתה אפילו לא מתקרב לאזור ההוא.
מבטיח לי?"
אני חושב לרגע ואז אומר לה: "מבטיח...".
"יופי... אני יודעת שקשה לך עכשיו, אבל אתה מבין שאני מבוגרת
ממך וקצת מבינה יותר ויש לי ניסיון בדברים האלה. יום אחד אתה
עוד תודה לי, אפילו שאתה אולי עוד לא מבין...", היא ממלמלת.
"ומאמי, אם תרצה משהו, כל דבר, רוצה לדבר או לא יודעת מה, תבוא
לספר לי, טוב? אני רוצה לדעת הכל ושלא תסתיר ממני שום
דבר...".
"טוב, אימא", אני אומר. "אני יכול ללכת לישון עכשיו?".
"כן, מותק", היא אומרת לי וקמה.
אני נכנס מתחת לשמיכה הדקה והיא מדליקה לי מאוורר. היא מכסה
אותי טוב ומדביקה לי נשיקה על המצח.
"לילה טוב, רון", היא לוחשת.
"לילה טוב", אימא, אני אומר והיא יוצאת ומכבה את האור.
אני מתהפך במיטה ולא מסוגל לישון. אני כל הזמן חושב עליו. אין
לי כמובן את הטלפון שלו בבית וגם לו אין את שלי. תמיד היינו
נפגשים בשעה קבועה, או שאם הייתי הולך מוקדם מהבית ספר הייתי
מבקר אותו בעבודה והיינו הולכים לבית שלו.
אני מתגעגע אליו ולחיוך שלו ולהרגשה שלו בתוכי. במשך כל
השבועיים האלו שהוא היה מזיין אותי אז גם אני נהייתי חרמן ולא
פחדתי ולא שום דבר, הייתי מתנהג לפי הדחף המיני שלי. אני חושב
שאולי אני מתחיל לאהוב אותו...

אני עדיין נזכר בנוסטלגיה ובחיוך באותה תקופה.
הצטערתי על זה שכך זה נגמר ומבלי אף לדבר איתו, אבל הייתי ילד
ממושמע ולא התנגדתי לרצון הוריי. לא מתוך פחד אלא מתוך אמון
בהם כי ידעתי שהם רוצים רק את טובתי. מאוחר יותר אהבתי להיזכר
באירוע ולאונן על כך. לא הייתה לי כל הרגשה שנעשה בי משהו לא
טוב או כי אני עשיתי מעשה רע. לא הייתה בי כל תחושת אשמה.
בכלל, מעולם לו היו לי ואין לי גם כעת, הרגשות אשמה בקשר למין.
הכול מותר, הכול טוב.
מאוחר יותר עברה כל תשומת לבי לבנות, בגיל ההתבגרות. איכשהו
פסקתי מלחשוב עליו כל כך הרבה ועל בנים באופן כללי. רק הבנות
עניינו אותי מבחינה מינית וכך זה גם היום.
אני חושב שנשים, אהבה ומין איתן, הם המתנה היפה ביותר שהעניק
אלוהים ליצוריו, לגברים ואני מתכוון בעיקר למין מתוך רגש
והתמסרות הדדיים.
מידי פעם בפעם, אני מפנטז עדיין על מין עם גברים, בעיקר כשאני
הסביל והם משגלים אותי. מחשבה על היותי פעיל מגעילה אותי כמו
גם המחשבה על התנשקות עם גבר. רק עם אביתר יכולתי להתנשק.
אני זוכר שבתקופת עלומיי, עד בערך מעט אחרי השחרור מצה"ל, עוד
קיימתי מספר ניסיונות לממש זאת, ברם, הם נכשלו תמיד כאשר
התקרבו למימוש. מסיבה כלשהי תמיד הפסקתי את התהליכים בשיאם
המתקדם.
אני משוכנע ומרגיש שאני הטרוגני ומין הומוסקסואלי הוא רק בגדר
פנטזיה.  הרי לכולנו יש פנטזיות שאין אנו מממשים אותן לעולם.
זה מעין סוד כזה שאני שומר לעצמי. לאף אישה שהייתי עמה, לא
סיפרתי על אותו מאורע ועל הפנטזיות הכמוסות ביותר שלי.
לפעמים, במקום לפנטז על סנדרה, אני מפנטז על גברים מהעבודה או
אפילו סתם כאלו שחלפו מעל פני ברחוב.
סיפרתי רק לידידה שלי, מזמן והיא טענה שאני מכחיש את הזהות
והנטיות שלי. אני בכלל לא בטוח שיש לי נטיות. אולי אני סתם
נוטה לשחזר משהו שהיה מיוחד עבורי בילדותי ואני מנסה גם לשחזר
את אותן תחושות וחוויות שלא חוויתי מאז ועד היום.

אני מסדר מעליי את שמיכת הפוך, מקשיב לגשם המתדפק על החלון
והולך לישון, בתקווה שזמן השינה ישכיח ממני את סנדרה ואת
געגועי העזים כלפיה.
אני רק תוהה, על מה אחלום הפעם...