פתאום הוא מצא את עצמו הולך במדבר והוא לא הבין איפה הוא, הוא
פשוט ידע שהוא צריך להמשיך ללכת וללכת ובסוף הוא יגיע לאנשהו
אבל הדרך נמתחה עד לאופק בו לא נראה כלום חוץ מחול.
לשניה הוא חשב שהוא רואה פיסת דשא אבל הדשא נראה כל כך רחוק
והוא כבר חשב שהוא מגיע אבל עד שהגיע לפיסת הדשא שלו הדשא קמל
ונהיה צהוב, לא נורא הוא חשב גם אכזבות יש בחיים אבל אז הוא
הבין שהאכזבות זה כל מה שיש לו וכך הוא התיישב שם וויתר באמצע
הדרך לשום מקום. הוא ישב וישב וניסה לזכור את החיים שלו אבל
משום מה לא הצליח להעלות שום דבר חוץ מהזיכרון של הציפייה
והתקווה שעברה בו כשראה את הדשא ואז את ההתרסקות, את האכזבה
כשגילה שזה מאוחר מדי.
ועד היום הוא יושב שם בלי לדעת שיש סוף לדרך ושהאכזבה היא חלק
מחייו ולא העיקר ועד היום הוא יושב שם ומחכה לדשא שיצמח.
אם אי פעם תגיעו למצב שבו אתם מרגישים שהכל חרא והחיים בזבל אל
תוותרו באמצע הדרך גם אם היא מובילה לשום מקום כי מי יודע?
אולי שום מקום זה מקום מעניין מאוד...