(אינני שייך לדור השואה, וגם הוריי
זכו לראות רק את עדות ההרס וכל שנותר מבתי הוריהם
עם תום מלחמת העולם.
אך סביי וסבותיי כולם השתתפו במלחמה וראו את שאנו קוראים עליו
רק בעיתונים, רואים רק בסרטים - את מות יקיריהם לנגד עיניהם
והמספרים החקוקים על זרועותיהם חקוקים בזכרוני היטב.

מדינה זו, הקיימת בזכות זיעת אפם ודמם, לא פחות מאשר בזכות
ממונם של אלו שהיו כאן בזמן שהם לחמו עד טיפת דמם האחרונה שם,
אינה נותנת להם מספיק כבוד: על פועלם, על מלחמתם ועל קורבנם
בחייהם ובמותם)

בארץ בה ישן אלוהים,
לא תדרוך כף רגלי לעולם.
אנשים זאת עשו, לא שדים.
לא ימחה זהבם את הדם.

לא אמר איש דבר,
לא פצה איש את פיו.
החיים כמו נהר,
זרמו עצלתיים.

הם הלחם אכלו,
הבשר,
ושתו עוד כוסית שנאפס,
אז לחיים.

בארובות העשן,
לשמיים עלתה משפחתי.
אז הייתי אני
ילד קט.

אחים, אחיות, כה רבים לי היו.
זאת יעיד המספר על זרועי.
כל שנותר לי מהם הם זיכרונות
לכודים לעד בתמונת מט.