בבוקר בהיר אחד, שבא אחרי מספר ימים גשומים באחד החורפים היותר
סוערים שהיו, מצאתי את עצמי בקניון עזריאלי לאחר בדיקת עיניים
במרומי הקומה השלושים. הבדיקה הייתה מוצלחת, ובה התבשרתי כי
ניתוח הלייזר שבוצע בעיני לפני מספר חודשים עבר ללא דופי, וכי
לא רק שאני רואה היטב ועיני תקינות, אלא אף שראייתי חדה יותר
מהממוצע. מעודד ומסופק מאותה בדיקה, מצאתי את עצמי מחפש אחר
משהו נוסף כדי להוסיף על השמחה, אולם לא ידעתי עדיין אחר מה.
סריג חדש יכול בהחלט להיות מתאים, אולם האופנה המקומית סופגת
לאחרונה השפעות ממחוזות לא ברורים, והתוצאות אינן מלהיבות
אותי, בלשון המעטה. כוס קפה יכולה גם כן לבוא טוב, אך מנגד אף
פעם לא הבנתי את ההגיון של לשבת במקום סגור ומקורה ולשתות קפה
במקום לשבת במקום יותר מלא חיים, וכאלו לא חסרים ברחובות העיר.
בלית ברירה נכנסתי אל חנות הדיסקים והספרים של טאוור שבקומה
השנייה, והתחלתי לנבור במדפים.

פעם, וזה לא היה מזמן, חנות התקליטים היוותה בעיני מקום שלעולם
לא הייתי יוצא ממנו בלב שלם, למרות ששקית עם דיסק או שניים
הייתה גם הייתה בידי. בירושלים של אמצע שנות התשעים חנויות
התקליטים הקטנות היו כל אחת כמו מקדש עבורי. בית התקליט
שבמעלה רחוב ש"ץ, עם אגף תקליטי הויניל שמאחור וקולב החולצות
של שלל הלהקות שמבחינתי יכולתי ללבוש אותן ורק אותן בכל שארית
חיי. המוכרים שהכירו כל בוטלג שאי-פעם יצא בבריטניה ואולי יגיע
בחודש הבא, והדיסקים שתמיד הגיעו ביום שהבטיחו שיגיעו. שם
קניתי את הקלטת הראשונה שלי של הסמית'ס, The Queen Is Dead,
בצהרי יום שישי שאחרי השלג השני של אותה שנה, ומאז כל מה
שחשבתי על מוסיקה השתנה לחלוטין. שם גם קניתי כמה חודשים לאחר
מכן חולצה של הסמית'ס יחד עם קלטת האוסף של הפריטנדרס וכך
הפכתי לסמית'ולוג מוסמך.

כמה מטרים מתחת לבית התקליט שכנה פיקדילי המיתולוגית,
ששברה בזמנו את השוק בארץ ואף פתחה סניף בתל-אביב, עד שהשוק
שבר אותה וזו גוועה כמו קלטת אודיו משנות השמונים. שלושים
ותשע, ארבעים ותשע וחמישים ותשע, אלו היו תוויות המחיר על כל
הדיסקים שבחנות. חמישים ותשע שקל עבור דיסק חדש שזה עתה יצא,
ארבעים ותשע עבור דיסק חדש שזה עתה יצא אולם רק אני והמוכרים
הכרנו, ושלושים ותשע עבור כל השאר. בכל יום שישי היינו מגיעים
לשם אחרי הלימודים, נוברים בארגזים ומדפדפים במדפים, כל אחד
לפי הז'אנר החביב עליו. המוכרים אף פעם לא היו אומרים דבר, כי
ידעו שבסופו של דבר נקנה משהו. משם יצאתי בתחילת שנת תשעים
ושלוש מדושן עונג כשבאמתחתי הדיסק Dusk, של ד'ה ד'ה, דיסק
שעד היום אני סוגד לו בלילות ירח מלא. אחר כך היינו אוכלים
גלידה בקרוול או פיצה אצל אבי בנחלת שבעה.

והייתה גם שיא-דיסק, ספריית הדיסקים של יובל וגילי, בסמטה
הקטנה שיצאה מיואל סלומון, מקום שהעשיר את הידע המוסיקלי שלי
יותר מכל תחנת רדיו או ערוץ מוסיקה שאי-פעם היו ויהיו, כי אין
כמו לשלם שניים-שלושה שקלים תמורת דיסק לסופשבוע עם אופציה
להקלטה, בלי שום בעיות מצפון ופחד מנפילה, ועוד לדבר תוך כדי
עם המוכרת השווה שגם הייתה שמיניסטית בבית הספר שלי. ואם היית
שואל אותי אז אם זה נראה לי הגיוני לנסוע ארבע פעמים באוטובוס
שעה בכל כיוון, פעם כדי לקחת ופעם כדי להחזיר דיסק, שלא בטוח
שאני בכלל אוהב, הייתי צוחק לך בפנים וקופץ על קו עשרים, לפני
שמישהו ייקח לי את הדיסק החדש של טלוויז'ן. כי בינינו,
האלטרנטיבות לא היו מרובות. תנועות נוער לא דיברו אלי, הבנות
היו עדיין שטוחות ולעשות שיעורים היה בשביל חנונים.

ויום אחד נחתה הפצצה ושמעתי שנפתח סניף של טאוור רקורדס
במגדל האופרה בתל אביב, ואם עד אז תל אביב נראתה לי כמו חו"ל
אז בכלל באותו הרגע זה קיבל חותמת רשמית. מעבר לגודל ולמגוון
האדיר היה שם כמובן דבר נוסף שעד אז לא היה ניתן לראות בארץ-
סינגלים. טאוור הגיעה לארץ אפילו לפני מק'דונלד'ס, וסימנה
את תחילת הגל שמוטט את חנויות התקליטים שכה אהבתי. אך מי ידע
מזה אז, גיחה לתל אביב של אותם ימים לא הייתה דבר של מה בכך
לנער ירושלמי כמוני. אפשר היה ללכת לים, לנסוע באוטובוסים של
דן, לאכול שווארמה בפיתה בפסח ולקנות סינגלים שצעדו במצעד
הבריטי באותם ימים ממש.

למרות הכל, עם השנים ההתלהבות הלכה ושכחה ואיתה גם השמות שליוו
אותה. פיקדילי ושיא-דיסק נמחקו מהמפה, טאוור פתחו סניף
בירושלים ברחוב שמאי וגם הוא כבר לא-מי-יודע-מה הרשים, אחרי
שכבר הייתי במגה-חנות של וירג'ין בטיימס סקוור ובסניף הפלאי
של HMV בשלושים וארבע וברודווי. גם תל אביב כבר לא נראתה כל כך
רחוקה אחרי שקיבלתי רשיון נהיגה, וחוץ מזה הבנות כבר היו
לבחורות, והן כבר לא היו שטוחות. את החולצות של הסמית'ס עם
זאת, המשכתי ללבוש, עד שהחלו לדהות, ועברו הסבה לחולצות שאני
לובש מתחת למדים. מוריסי, מאר, רורק וג'וייס העבירו איתי לא
מעט שבועות שטח ולוחמה, עד שנפחו את נשמתם על איזה תל בנגב. גם
הטעם המוסיקלי התגוון ונעכר. אוספים שונים ומשונים עם המילים
טראנס, גלובל, מאסיב וקלאב החלו להיערם על מדף הדיסקים וסהר
זנגילביץ' נתן בראש באומן. אלו היו ימי ההאוס והקלאבטראנס,
שאולי לא דיבר אל הנפש אבל עשה טוב בנשמה, ונשמע מצויין
במכונית בדרך לחוף דבוש בשבת קייצית.

לפני שנתיים וחצי חזרתי מהמזרח עם משהו כמו מאתיים דיסקים
מזוייפים שתמיד רציתי לקנות ואף פעם לא העזתי. מאז כבר העזתי
הרבה יותר, אך לא כל כך רציתי. החלפתי קידומת ל-03 ועכשיו אני
גם יודע שאחרי הכל, הסניף המהולל של טאוור נמצא ברחוב אלנבי
רחמנא לצלן. פה ושם אני נכנס לטאוור כדי לראות אם יצא משהו
חדש שלא שמעתי עליו ולפעמים אני גם קונה איזה משהו מתוצרת
מקומית בשביל לממן את התעשיה הגוועת ממילא. לפני כמה חודשים
אפילו הזמנתי דרכם את הקפה דל מאר החדש, אבל הם מעולם לא
חזרו אלי, וגם את הדיסק עצמו לא ראיתי על שום מדף בארץ. טוב
שיש את קאזה.

המשכתי לעבור בין המדפים בחנות ולא מצאתי שום דבר מעניין.
המוסיקה ברקע הייתה מדכאת. חיפשתי עותק של נורת'רן אקספוז'ר
במחלקת המוסיקה האלקטרונית אבל לא היה שם שום דבר בכיוון.
המוכרים היו כל כך מסטולים שבספק אם היו מוצאים דיסק של חוליו
איגלסיאס אם הייתי מבקש. מקץ עשר דקות ריקניות ומדכאות ניגשתי
אל הקופה ושלפתי את כרטיס האשראי.


              "תביא לי בבקשה חבילה של דיסקים לצריבה..."