נכתב עבור סדנת היצירה העשירית

פעם אחת, בדירה במרכז הארץ, גר ילד, ולילד היה כסא. הוא היה
כסא יפהפה ומפואר, בנוי משלדת עץ מהגוני, מחוזקת בקורות מתכת
מיוחדת, ועליה מילוי ספוגי ורך, שמכוסה בשכבת עור יקר ומבריק.
הכסא גם רטט כשלחצו על הכפתור הנכון בשלט המשוכלל שהיה מחובר
אליו, והעניק ליושב עליו מסאז' מענג ומשחרר. זה היה כסא מיוחד
בהחלט, והילד מאוד אהב את הכסא. הוא נהג לשבת עליו ברגליים
מסוכלות, ולקרוא בספרי ההרפתקאות האהובים עליו, עף על כסאו
כמו על שטיח מעופף למחוזות קסומים ומרתקים. הוא נהג להתרווח
על הכסא בעודו צופה בתוכניות האהובות עליו בטלוויזיה. הוא נהג
ליפול על הכסא באפיסת כוחות כשחזר ממשחקי הכדורגל השבועיים
שלו. הילד מאוד אהב את הכסא, והכסא אהב את הילד.
שנים עברו, והילד גדל. הילד היה מבלה פחות ופחות זמן בחדרו,
והכסא היה יושב ומחכה לו, מתגעגע לרגעים המאושרים שלו עם
הילד.
יום אחד נכנס הילד לחדרו ומבט עצוב על פניו. הכסא היה מודאג
מאוד ושאל את הילד מה קרה.
"מחר יש טיול שנתי, ואין לי בטריות לווקמן! מאוחר מדיי לקנות
עכשיו ואני נורא רוצה לשמוע מוזיקה בטיול!"
הכסא חשב לרגע, ואמר: "יש לי שתי סוללות AA בשלט המסאז'ים
המשוכלל שלי. אתה יכול לקחת אותן בשביל הווקמן שלך".
הילד מייד הסיר את מכסה השלט, הוציא את הסוללות ושם אותם
בווקמן. הכסא חש בריקנות כשהאנרגיה נשאבה מתוכו בפתאומיות,
אבל הוא הביט בילד המפזז באושר כשהמוזיקה פועמת באוזניו,
והתחושה נעלמה.
הילד היה מאושר, והכסא היה מאושר.
לאחר זמן רב הילד חזר לחדרו, והפעם עם נערה. הוא התיישב על
הכסא, והיא התיישבה עליו. הכסא הופתע שהילד אפילו לא אמר לו
שלום, אבל שמח לראותו. רק היה לו קצת לו נוח בגלל שהילד
וחברתו היו קצת כבדים בשבילו, והם התחילו להתגפף ולהאנח ולזוז
באי נוחות על הכסא. כעבור זמן קצר הופיעו כתמים של נוזל לבן
ודביק על כיסוי העור של הכסא, מה שמאוד הפריע לו, (הוא היה
כיסא מאוד היגייני) אבל אז הוא ראה את המבט על פניו של הילד
והנערה בזרועותיו, וזה כבר לא שינה.
הילד היה מאושר, והכסא היה מאושר.
ואז עברה תקופה שהכסא כמעט ולא ראה את הילד. הילד (שעכשיו כבר
היה כמעט גבר), היה נכנס לחדרו פעם בשבוע או שבועיים, מלוכלך
ומסריח, זורק על הכסא רובה מלא גריז או צ'ימידן כבד, ומייד
יוצא, או נשכב על המיטה ונרדם. הכסא רצה לדבר קצת עם הילד,
אבל הוא ראה שהילד עסוק, ושמח פשוט לעזור בתור מקום לציוד של
הילד.
הכסא חשב שכנראה הילד מאושר, ולכן הוא היה מאושר.
שנים עברו, והילד הפך לגבר של ממש. הוא עבר לדירה משלו, והכסא
חשב שלא יראה אותו יותר לעולם.
הוא היה מאוד מופתע כשהילד נכנס לחדרו הישן, (שכעת שימש כמעין
מחסן) וניגש אל הכסא.
"הריפוד של המושב נהג בסובארו שלי נקרע, ויעלה לי המון כסף
להחליף אותו. זה היה עור, אתה יודע."
הילד אמר במבט מוטרד.
הכסא ראה שזה מפריע לילד, ורצה לעזור לו. "הריפוד שלי עשוי
מעור, והוא יתאים למושב של מכונית. אתה יכול לקחת אותו."
הילד חייך, שלף סכין שכבר היה מוכן בידו עוד לפני שהכסא דיבר
וקרע את הכיסוי מעל הכסא. היה לכסא קר פתאום, והוא הרגיש מאוד
חשוף ופגיע, אבל כשהוא ראה כמה הילד מרוצה זה לא שינה לו.
הילד היה מאושר, והכסא היה מאושר.
שוב עברו שנים של בדידות על הכסא, שחלם על הילד וקיווה שטוב
לו, עד שיום אחד הוא נכנס שוב לחדר הישן, ומסור חד מונח על
כתפו בזווית מאיימת.
"תשמע" הוא אמר, "ל"ג בעומר היום, והבן שלי ביקש ממני להביא
לו קרשים בשביל המדורה הכיתתית. החג היום בערב וכבר אי אפשר
למצוא עץ בשום מקום. יש לך רעיון?"
הכסא הביט במסור, ואז בעצמו. המילוי הספוגי הרך התפורר ברובו,
לאחר שכיסוי העור כבר לא הגן עליו. החוטים החשופים שהעבירו
פעם חשמל שגרם לכסא לרטוט באושר התכסו אבק. גאוותו היחידה של
הכסא הייתה שלדת העץ שלו, מוטות המהגוני המבריקים, עץ הרבה
יותר מדיי יקר בשביל לשרוף באיזה מדורת כיתה מטופשת.
הכסא נאנח. "אתה יכול לקחת את המוטות עץ שלי. הם מאוד חזקים
ו..."
הילד כבר התחיל לחתוך בכסא עוד לפני שהוא סיים את המשפט.
כשהוא סיים הכסא לא היה יותר מכמה חתיכות מתכת עם גלגלים
ומילוי מתפורר. הוא הרגיש זוועה. אבל הילד קיבל מה שהוא רצה.
הילד היה מאושר, והכסא היה מאושר... בערך.
עוד זמן עבר. הרבה זמן. הכסא לא ידע בדיוק כמה זמן. לא היה לא
אכפת. הוא רק חיכה למוות. ובמקום, הילד בא. הוא צלע באיטיות
אל תוך החדר, זקנו הלבן סופג את האבק, והביט בכסא בחיבה.
"מה אתה רוצה עכשיו?" שאל הכסא בפחד.
"אני?" אמר הילד. "אני אדם זקן עכשיו, אין לי צורך בכלום, אני
רק רוצה מקום לשבת. לשבת עליך, כמו פעם".
הכסא הביט על הקשיש שפעם היה הילד שאהב כל כך, ואז סקר את
עצמו. הוא היה לא יותר משרפרף. אפילו לא זה. הוא היה גרוטאה
הרוסה, שנתנה את כל הדרה, יופיה ויוקרה לילד אחד. ילד שלקח
ולקח ולקח שעכשיו היה אדם זקן ושבור.
"בוא ידידי, שב עליי" אמר הכסא מפינתו בחדר, ליד החלון הגדול.
הילד התיישב על הכסא השבור, ונאנח בעונג. הוא נזכר בימים בהם
באמת היה ילד.
גם הכסא נזכר באותם ימים, ובימים שבאו אחריהם, ובשארית
כוחותיו קפץ והשליך את הילד מהחלון, אל עבר המדרכה שחכתה לו
במרחק של כמה עשרות מטרים.
הכסא הביט בילד הצולל באימה למטה, והתענג על הקול של עצמותיו
המתנפצות על הבטון, ומוחו הנוזל אל עבר הכביש.
הילד היה מת, והכסא היה מאושר.






למי שלא הבין לבד, הסיפור הוא מעין פראפזה על "העץ הנדיב" של
של (השם שלו הוא של, לא כתבתי את המילה פעמיים) סילברסטין,
אחד מספרי הילדים המקסימים ביותר שנכתבו.