בלי אוויר
כשהכול מסובב מאחור
נעשה ממש אפור ומתכהה מדיי יום
עזבתי אותו בחריקה מדומה
והנפילה - מתונה.
ואקום שעלה ולא ירד
מה שאומר - חיים בלחץ.

כשהלכתי וסגרתי את הדלת
האפור נהיה חד יותר כהה יותר, הכל יותר.
והעלים התפזרו לכל עבר
הסערה שהבטחתי לא התקיימה
אפילו לא רוח קטנה.
עבר עוד יום אולי שבוע
הזמן כאילו הולך לאחור
הכל מתדרדר במקום להסתדר.

וכשהגעת פתאום הנבואה התגשמה
מין אפילה מאודה
אם היית שומע את כל זה עכשיו
אולי היית מבין מה שהם לא הבינו בסתיו
ובבוקר כשכולם עוד ישנו, הלכתי בסתר אחרייך
ובערב כשכולם חזרו לישון, נשארתי שם,
לבדי בעולם כמו אין בי אף אדם נרקם.

מאז שהרגשתי זה לא עוזב אותי
כאילו לא רוצה ללכת מחכה שמישהו אחר ייקח אותו,
מחכה לישועה בדרך דיי פסיבית.
זה נשאר כדיי להשלות אותי
זה נשאר כדי לעצבן אותי
זה נשאר כדיי למצוא אחר.
זה לא מה שאני חושבת שזה,
בחיים לא יהיה, אני דיי עצובה מלחשוב על כך
אבל, אני מצטערת, זה לא זה.

ללא אוויר, אני אומרת את זה.
ללא כאב, או עצב אני עוזבת את זה.
זה כבר לא נדבק, זה יצא.
איזו מין השלייה.
אדומה.

יום שלישי 18 ינואר 2000