הוא שוב צועק עליי, כרגיל לא מגיבה, מסתובבת והולכת לחדר.
בורחת על המוסיקה שלי, אל המנגינה, הדבר ביחידי שמבין אותי.
הדבר היחידי שמחזיק אותי שפויה. לפתע שומעת צעקה של מישהי,
מנסה להבין מאיפה זה מגיע,
אחרי כחמש דקות כשהוריי עומדים לפניי בפה פעור מביטים בי ולא
יודעים מה לעשות, אני סוף כל סוף מבינה שהזעקת כאב הזאת מגיע
מתוכי, ממני, מגרוני. זועקת לעזרה ללא מילים, רק קול נשמע
מפי.
רק שמישהו יבין אותי, אך הם כרגיל (הם ההורים שלי, לעולם לא
יבינו אותי) לא מבינים מה עובר עליי.
ואז מוצאת את עצמי יושבת במכונית, יושבת חגורה, הם לא ידעו מה
עוד לעשות איתי ואני כבר לא מתנגדת לשום דבר, כבר אין לי כוח
לעמוד מולם.
הם אומרים שאני זקוקה לעזרה. אני שותקת.
למה עזבת כשצעקתי שתחזור. היית היחיד החזקת אותי שפויה, הבנת
אותי, אתה והמוסיקה.
ועכשיו... אני בלעדיך ובלי המנגינה, הנגינה שלי.
הם מדברים איתי, שואלים מדוע רע לי. מה לעזאזל הם מבינים?!?!
מנסה לברוח מהכאב החד בתוכי, הכאב שהעולם דוחף אותי אליו.
הם לקחו לי את הכל...
כל דרך לתקשר עם העולם. אסור לאף אחד להיכנס וכמובן שלאף אחד
"מאתנו" אסור לצאת...
אפילו לדמיין זאת אסור לנו, הרי הורינו משלמים הרבה כסף כדי
שנהיה כאן, כדי "שיעזרו" לנו.
אין שום דרך מפלט. גם את הפלאפון לקחו לי... אין אפשרות להתקשר
אליך...
איפה הגיטרה כשאני כל כך זקוקה לה, איפה המנגינה? רק לכתוב,
לנגן... לחזור לעצמי.
כולם פה עברו עליי... כל האחים פה... לא אמרתי מילה. מה יכולתי
לעשות? אני החדשה פה.
ובאמת זה לא ממש הזיז לי... פשוט לא הייתי פה.
כנראה אני באמת חולה... אני זקוקה לעזרה...
אני בוכה... אני מפחדת... אני רק רוצה למות... להשתחרר!

נתנו לנו לצאת ליום אחד...
אבל הם לא באו, למען האמת זה היה צפוי. הם החליטו שאני צריכה
עוד זמן להיות סגורה.
עוד זמן לטיפול, לפני פגישה שוב עם אנשים "נורמלים".
יצאתי בכל זאת... נתתי לאח אחד את גופי והוא טען שלא שם אליי
לב לרגע...
ברחתי, לא התכוונתי לחזור... אף פעם... גם לא הביתה. הרחוב כבר
עדיף.
סוף כל סוף... יום חופשי, אוויר... לראות אנשים.
הם מצאו אותי...
הם אומרים שאני במקום שיעזור לי...
בידוד...!
הספקתי לקנות סכין כשברחתי...
הם בודקים פעם ביום... עד אז כל הדם כבר ישפך מגופי על חדרם
הלבן...
אני שוב בורחת... בורחת לעולם אחר...
שוב בורחת...
חופשייה, מהם... "מהמוסד"... ממני.
לתמיד!