(זאב הוא חיה קסומה
אמיץ, בודד או בלהקה
נאמן לבן/בת זוגו ולמנהיגו
וילחם עד מוות.
גם כנגד חיה גדולה או חזקה ממנו)

בעמקים בין הדשאים,
כבשים פועות באחו.
ואני - לוקק את שפתותי,
כמו שודד דרכים.

כבשים רכות,
כבשים טיפשות.
עדיף להיות: זאב ביער,
ממנת בשר, עבור האנשים.

מאחורי המסכות,
וכל החיוכים, אוחזת יד בחבל.
והשנייה מונפת על,
ובה סכין הקצבים.

דולקים בעקבותיי, האנשים -
כלבי הציד.
ושפע מלכודות ופיתויים,
יציבו לי.

אך לי פרווה כסופה,
ושן חדה מתער.
ועין בהירה,
ורגל מהירת מעוף.

בין העצים והשיחים,
בין השבילים הסודיים,
אני חומק,
כמו צל ברוח.

אדם עוצם אז עין,
בין כוונות טובות - עוצר את נשמתו.
ברעם וברק -
הוא מנסה אותי.

מדלג בין העצים,
כמו הנץ ברוח.
שובל של דם חיי,
מותיר על הסלעים.

והם רצים אחרי.
אני נרדף,
אני פצוע.
זה כמו - מחול שדים.

היכן אתם אחיי?
היכן הלהקה שלי?
שמיים שממעל,
בערפל כסו אותי.

מתוך שעון חיי,
החול אוזל כעת.
הו אימא אדמה,
אל תזנחי אותי!

ומסביב הכל מאט.
הכל מחשיך כעת.
כמו שקיעה שחורה,
ובה כאב סופי.

אל מול הרי מדבר,
עולה ירח.
אדם, בן אפלה,
הקשב לקללתי:

"לא תתפסו אותי!"
"לא תתפסו -
אותי!"