הם היו כבשים וזאבים,
כלבי שמירה,
צבועים וחזירים
והוא היה שונה.
עיניו היו אפורות וקרות
ומי שהתבונן בהן
יכל לראות רק את בבואתו שלו
מביטה בו חזרה
מתוך שתי מראות קפואות.
נשים רבות טרחו לציין זאת בפניו בתוכחה,
והוא הסכים עמן בשתיקה.
מתחתן שכנה סופת האש הקדומה,
הבראשיתית,
בה שחתה נשמתו
כמו דרקון סיני עתיק יומין,
כמו חיה אגדית.
הוא חלף בין האנשים כמו סכין דרך חמאה,
הם שהילכו כמו מריונטות,
הנמשכות אנה ואנה ע"י מושאי החושים והתשוקות החולפות.
הוא הלך בינם וחיוכיהם
כמו ציור שמן
של 'אדמונד לייטון בלייר'
בין רישומי פחם.
והם הביטו בו וצקצקו בלשונותיהם:
"איזה מין כבש אתה? ואינך הולך אחרי העדר...
איזה מין זאב אתה? ואינך מתרגש למראה הכבשים, אינך מתמלא
בחדוות הטרף..."
"איזה מין צבוע אתה? ואינך צוחק לעולם לאיד...
איזה מין כלב שמירה אתה? חומק בין הפרצות בגדר...
איזה מין חזיר אתה? ואינך מתענג על שאריות המזון...
חיה מוזרה אתה, חיה מוזרה."
והוא הביט בהם ושתק
ובעיניו רחשו הגחלים.
ועל זרועו היה ענוד הפגיון
ועל כתפו תלה האקדח.
והוא הילך בינם כמו צילו של מלאך,
ובידיו מאזני הצדק,
להפריד הכבשים מהזאבים,
והכלבים מהצבועים והחזירים. |