היא מעין יצור אפל, וזה מוזר שהוא לא מבחין בזה.
היא חיה בין גווני אדום שונים: סדינים בצבע רובי, שפתי בורדו,
שער אדום, גולש ושיעולים המלווים בפרצי אדום חזק. יהלומים
מנצנצים כמו כוכבים על אצבעותיה, מסביב לצווארה. כל המילים
שהיא אומרת הן שקרים, כל תנועה שהיא עושה מחושבת בזהירות לפני
הופעתה.
כי היא תמיד מופיעה, לפעמים לפני קהל ולפעמים לא.

היא חולמת לפעמים, בעדינות, כי היא יודעת שאם תקוותיה יתחזקו
יותר מדי, הן יכולות, באותה הקלות, להתנפץ. היא ראתה כבר יותר
מדי דברים מתנפצים. הוא אוהב אותה שלמעשה הוא לא אמור לאהוב
אותה כלל. ובאופיו הנאיבי הוא משוכנע שכל השאר טועים. שמה שיש
ביניהם הוא טהור, טוב וצודק, ומכאן שכל השאר מוכתמים, ארורים,
והוא לא אמור בכלל לדאוג להם. הוא לא רואה אפור - הכל מחולק.
טוב ורע. שחור ולבן. קדושים וחוטאים.
אז מה היא?
אולי בעיניו היא מעין מלאך. אולי היא נצחית ונדיבה וטובה. אולי
הוא טווה את מלותיו סביבה בצורה כל כך משכנעת עד שאפילו היא
מאמינה שהיא משהו יותר מסתם פרוצה חסרת תועלת שאולי היא נחשקת
ונחמדת כעת אך איש לא יבקר בקברה לאחר מותה, או אי פעם יזיל
עליה דמעה. מבחוץ זה נראה כמו סיפור אהבה פשוט, לאלה שיבכו
ויזילו דמעות על יופיו האינסופי והכאב הטמון בו. הוא אוהב אותה
ללא עוררין, היא אוהבת אותו למרות שאסור לה, וביחד הם רוקדים
על עננים וכוכבים, וטווים ביחד מנגינות ושירים כמו שטווים חוטי
זהב. אבל במציאות, הוא לא יפה בכלל. הוא נואש וחריף וקר
ולעיתים מכוער, ולבסוף הוא יקלל את היום שבו הוא בחר להתאהב
בה.
הוא יקנה לה ורדים, יבלה כל כך הרבה זמן בבחירת הזר נכון,
בעודו מעביר את אצבעותיו על עלי הכותרת הצבעוניים בעלי מרקם
הקטיפה. הוא יצעד לעבר קברה וילך באיטיות, צעדיו ישמעו לו
חזקים מדי, מהדהדים כמו רעם. נשימתו תיצור ענני כפור כאשר
ינשום והוא יבין במבוכה שהוא צעיר, בקושי בן עשרים ושש, וכבר
עולמו קרוע ושבור - כבר הוא יבלה את שארית חייו באבל על אישה
שלא הייתה, במבט לאחור, טהורה, נדיבה, טובה ומדהימה כפי שהוא
תמיד ראה אותה. מתישהו במהלך חייו, הוא ישכח את הקסם ויתחיל
לראות את הצבעים- האפורים והאדומים.
ככה לפחות הספקנים אומרים.