כמדי ערב שב יובל לביתו לאחר יום עבודה ארוך ומתיש. הוא נושק
לאשתו, מניח את תיקו על השידה בכניסה, פושט את מעילו וממהר
לחדרה של איילת הקטנה שכבר מזמן סיימה לספור כבשים וישנה באותה
שעה שנת ישרים. הוא נושק לה קלות על מצחה, מלטף ברכות את ראשה
וניגש למטבח, פותח את המקרר, שולף לעצמו פחית בירה ומתיישב ליד
השולחן בפינת האוכל בשעה שאשתו שירה מחממת לו מנת נתחי עוף עם
קישואים ברוטב דבש וסויה.
בזמן שסעד את ליבו בתבשיל המהביל שהיה אהוב עליו במיוחד וערב
לחכו, סיפר לשירה כרגיל על קורות היום שעבר עליו, והיא כמו
תמיד האזינה בקשב רב לדבריו, כשמדי פעם סיפרה אף היא כמה
מהאירועים שעברו עליה באותו יום.
בתום הארוחה פרש יובל לסלון והפעיל את הטלוויזיה. באותה שעה
שודר בערוץ 1 משחק כדורגל בשידור ישיר בין נבחרות ישראל ויון.
שירה מעולם לא גילתה עניין רב במשחקי כדורגל וזאת בלשון המעטה,
אך מכיוון שכל היום לא הייתה במחיצת בעלה, העדיפה לחוש קמעה את
קירבתו הפיזית כשהיא נאלצת להתיישב לידו על הספה ולבהות במרקע,
תלושה לחלוטין מהמתרחש על המגרש.
כעבור כמה דקות חש לחץ במעיו וניגש להתפנות בחדר השירותים.
שירה ניצלה את היעדרותו הקצרה של יובל, לקחה את השלט והעבירה
לערוץ ויוה האהוב עליה, שם הקרינו באותה שעה פרק מאחת
הטלנובלות הארגנטינאיות שהכירה. כעבור כמה דקות שב יובל לסלון,
מופתע לגלות על מרקע הטלוויזיה זוג אוהבים לוחשים זה לזו מילות
אהבה בספרדית. הוא מבקש משירה להעביר בחזרה לערוץ 1 למשחק
הכדורגל. שירה שרותקה מהמתרחש בין הדמויות בטלנובלה, ביקשה
מיובל עוד כמה דקות של חסד עד לסיום הפרק.
"תביאי את השלט כבר" אמר יובל.
"חכה עוד כמה דקות" ענתה לו שירה.
"אני חייב לראות את המשחק. תביאי עכשיו! שמעת אותי?"
"חכה בסבלנות עוד כמה דקות ואל תפריע לי".
"תביאי לי מהר את השלט לפני שאני יהרוג אותך".
"אתה תהרוג אותי?! הצחקת אותי. אתה? אתה לא מסוגל להרוג ג'וק.
כל פעם שמגיח לו איזה מקק מזדמן מאחת הפינות, אתה תמיד שולח
אותי להוציא אותו להורג, וכבונוס אתה עוד מבקש ממני שאאסוף את
הגווייה שלו."
"תביאי כבר את השלט לפני שאני אחסל אותך!".
"ילדון שכמוך, תפסיק לאיים ולבלבל לי את המוח, אתה מקסימום
יכול לחסל נתחי עוף בצלחת".
"אם את מתעקשת אז דווקא כן יש לי ניסיון בלהרוג".
"כן בטח, בלהרוג לי עכשיו את הקטע הכי מותח בפרק".
"תאמיני לי שאם פעם אחת הרגתי, אז כנראה שאני מסוגל להרוג שוב.
אל תשחקי איתי משחקים ותביא את השלט. הבנת אותי?"
"לא. לא מבינה מה אתה אומר. מה זאת אומרת הרגת?"
"מה שאת שומעת."
באותו רגע לחצה שירה מייד על לחצן הכיבוי בשלט רחוק וכיבתה את
הטלוויזיה.
"אני רוצה שתסביר לי בדיוק על מה אתה מדבר" אמרה שירה.
הוא נעמד מולה משותק והלום. זיעה קרה כיסתה את פניו, וליבו החל
להלום בחוזקה. במין הצתה מאוחרת הבין לאיזו צרה צרורה הכניס את
עצמו בהבל פיו כשפלט את דבריו מבלי שנתן עליהם כלל את הדעת.
יובל ניסה לחלץ עצמו מהמלכודת שטמן לעצמו כשסינן בקול רפה:
"עזבי שטויות שירה. סתם צחקתי איתך". אך הדליפות הבולטות בשפת
גופו בכלל ובארשת הפנים המבועתת שהקרין בפרט, העפילו על דבריו
האחרונים, שידרו את האמת וטרפדו בקלילות את ניסיונות החילוץ
הכושלים שלו.
"יובלי אתה לא אחד שעושה צחוק ואומר סתם דברים".
"אבל הפעם צחקתי"
"יובלי אני רוצה שתספר לי את האמת, את מי הרגת".
"כשהייתי ילד הרגתי בפורים עם אקדח קפצונים".
"ובכל זאת" הוסיפה שירה לדחוק את יובל לפינה שאין מוצא ממנה.
הוא השתהה קמעה מבלי לומר מילה, ונעמד כמו פסל המבוטן לרצפה
כשפניו נפולות וקודרניות.
כשחש שנכנס לדרך ללא מוצא ואין ביכולתו לצאת מהמלכודת שטמן
לעצמו, עזר אומץ וכוחות נפשיים לקראת המהלך הדרמטי העומד
להתרחש. הוא שאף כמות גדולה של אוויר לריאותיו ובבת אחת נשף
החוצה. הוא החל לגולל בפני רעייתו את הסיפור אותו צפן במסתרי
ליבו במשך כעשר שנים.
"ובכן, זה היה באחד מלילות הקיץ החמים, בערך חודשיים לפני
הגיוס שלי לצבא. הייתי באיזו מסיבה רווית סמים ואלכוהול
בחולון, לא רחוק מהבית הקודם של הורי. לקראת סוף הלילה כמעט
כולם היו שם בגילופין וגם אני. בשלב מסוים, קצת לפני הנץ החמה
החלטתי לפרוש לביתי. בדרכי חציתי כמה רחובות עד שהגעתי לרחוב
קטן שם עמד בחור צעיר שחיכה בסבלנות ובאורח תמוה לאור ירוק.
כפי שלא ידעתי אז, גם היום עשר שנים אחרי, איני יודע מדוע
עשיתי את מה שעשיתי. באורח פתאומי ובלתי מוסבר השתלט עלי שד
שלחש לאוזני בלשון ציווי לחסל מייד את אותו בחור. לא חשבתי
פעמיים. שלפתי את הסכין הקפיצית שהייתה באותה עת צמודה אלי
קבוע למטרות הגנה עצמית ובאבחה אחת דקרתי אותו ופילחתי את
ליבו. הבחור התמוטט ונפח את נשמתו כעבור כמה רגעים, ואני רצתי
הביתה שטפתי את הסכין ונכנסתי למיטה לישון, כאילו לא ארע דבר.
בימים הראשונים שלאחר האירוע חשתי נקיפות מצפון איומות והייתי
קרוב מאוד להסגיר את עצמי. מכלי התקשורת נודעו לי פרטים על
הקורבן, שמדובר באייל שניידר, בחור מחונן שעמד להתגייס לצבא
שבוע לאחר מכן. המשטרה פתחה אז בחקירה רחבה בכל הכיוונים
האפשריים. באגף החקירות במשטרה עמלו אז בקדחתנות לילות כימים
בחיפוש אחר קצה חוט שיוביל לפתרון תעלומת הרצח המסתורי הזה.
כעבור חודשיים התגייסתי לצבא שם כידוע לך שרתי בצנחנים והרגשתי
מוגן. כפי שאת יודעת הפעילות האינטנסיבית ביחידה קרבית לא
מותירה בידך יותר מדי זמן פנוי להתחבטויות ולמחשבות אישיות.
וכך מצאתי את עצמי לאט לאט מדחיק וצופן בלבי את הסוד הנורא, עד
עצם הרגע הזה. כעבור כשלוש שנים של חקירות בלתי פוסקות שלא
הובילו לקצה חוט, הניחה המשטרה לתיק והורידה פרופיל."
כל אותה עת ישבה שירה המומה עם פה פעור וארשת רצינית וחמורת
סבר. בולעת בעל כורחה כל מילה שיוצאת מפיו של יובל ולא יודעת
את נפשה. היא החלה פורצת בבכי תמרורים תוך שהיא מסננת מפיה את
המילים: "זה לא יכול להיות. אני לא מאמינה. אולי זה רק חלום
בלהות."
יובל פרץ בבכי אף הוא, כשהוא נשען על שירה ומחבק אותה בחוזקה.
"אלוהים אדירים, איך יכולת לעשות מעשה כזה. אתה סתם לקחת חיים
של בן אדם בלי סיבה. זה מזעזע."
"עד היום אין לי תשובה למה עשיתי את זה. " אמר יובל בקול רפה.
"איך יכולת כל כך הרבה שנים לשאת אתך את הסוד המחריד הזה, מבלי
לשתף בו איש על פני היקום".
"אני חייב להודות שזה קשה מנשוא, אך עם השנים התקהו אצלי קצת
נקיפות המצפון. עכשיו הכול נפתח מחדש כמורסה תת-עורית שנחשפה
במלוא גועליותה."
"מה יהיה עכשיו" שאלה שירה ונותרה עם השאלה תלויה באוויר ללא
מענה.
הם היו סחוטים פיזית ו"מפורקים" רגשית. בשארית כוחותיהם עשו את
דרכם לחדר השינה שם נפלו למיטה שדודים.
בלילה נדדה שנתה של שירה כשמצאה עצמה מתהפכת במיטתה עשרות
פעמים מצד לצד.
בין נדידה אחת לאחרת, חלמה חלום ביעותים. והנה בחלומה התגלה
בפניה יצור מפחיד ומשונה בעל ראש אדם וגוף של להב פגיון, בלי
ידיים ובלי רגליים. והנה אותו יצור כילאים מדבר אליה בנימוס
תוך כדי כך שהוא מנסה לדקור אותה ברכות בעזרת גופו המשונן. היא
נאחזת חרדה, נמלטת בריצה מטורפת ומתעוררת משנתה בזעקת בעתה,
שמעירה ומקפיצה את יובל ממיטתו. "לא קרה כלום, רק חלמתי חלום
בלהות" היא מתרצת את זעקתה ושבה לישון.
במהלך נדודי השינה התחבטה שירה בשאלה, כיצד תתמודד עם העובדה
שהיא חיה כעת תחת קורת גג אחת וישנה באותה מיטה עם בעלה ואבי
ביתם שהוא לא פחות ולא יותר מאשר רוצח, לפחות על פי עדות
דבריו. היא התחבטה בשאלה האם נשקפת לה ולביתם הקטנה סכנה
מוחשית מצדו, או שמא מדובר במעשה שנעשה לפני המון שנים
בסיטואציה חד-פעמית של אי שפיות זמנית. מאידך, אם בנאדם היה
מסוגל פעם אחת לבצע מעשה מחריד שכזה, כנראה שיש לו את
הפוטנציאל לעשות זאת שוב לכשיקלע למצב נפשי בעייתי. "הוא אמר
לי הערב בפרוש שהוא יהרוג אותי. איזו ערובה יש לי לכך שהוא לא
יממש יום אחד את איומיו? הוא הרי מסוגל לזה" אמרה לעצמה
והצטמררה. היא חשה שעולמה עומד לקרוס לנגד עיניה.
ווידויו של יובל הדיר באותו לילה שינה מעיניו, כשמצא עצמו
מתהפך במיטה אינספור פעמים ומהרהר בשאלות נוקבות שהטרידו אותו
מאוד כגון: כיצד תנהג מעתה רעייתו בעקבות הגילוי? התקבל אותו
כפי שהוא למרות היותו רוצח נתעב וקר רוח, או שמא תבקש מייד
להתיר את ברית הנישואין ביניהם? היא תשכיל להדחיק ולנצור בתוכה
את הגילוי ותבליג על המעשה, או שמא תסגיר אותו מתוך חובה
אזרחית כלפי החוק הפלילי ומתוך נאמנות מוסרית לשלום הציבור?
ככל שהרבה להרהר כך מצא את עצמו יובל, יותר ויותר נבוך, מבולבל
וחסר אונים.
בבוקר מוקדם עזר יובל כוחות נפשיים שתמיד נמצאו ברשותו לשעת
הצורך ויצא כהרגלו לעבודה.
מאוחר יותר בבוקר קמה שירה משנתה הקשה עם עיניים טרוטות וכאב
ראש טורדני. היא לקחה את איילת לגן ונסעה למקום עבודתה. תוך
כדי נסיעתה שמעה לפתע בת קול צורמנית הפוקדת עליה בלשון
סמכותית והחלטית לסטות מייד מהדרך ולהגיע היישר לתחנת המשטרה
המקומית.
מבלי להתחבט ומבלי להסס ולו לרגע, עשתה שירה את שנצטוותה. היא
עשתה פניית פרסה, שינתה את כיוון נסיעתה והגיע היישר לתחנת
המשטרה המקומית, שם עשתה את המוטל עליה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.