[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סיגל מוזס
/
לא סתם פנס

שוב שמעתי את זה. זה היה מין סימן מוסכם ביניהם. תמיד כשהייתי
שומע את זה, הייתי מדליק את הרדיו על פול ווליום ומנסה להתעלם
מהחבטות שנשמעו מהקומה העליונה ומחפש את הפנס שלי. בפעם
הראשונה ששמעתי את זה חשבתי שהשכנים למעלה הפילו משהו בלי
כוונה, אך לאט לאט בגלל שהתחלתי להקשיב להם באופן קבוע, הגעתי
למסקנה שמדובר במשהו יותר מורכב מזה. משום מה הדבר הראשון
שהייתי עושה היה להתכסות בשמיכה עד מעל לראש ולהדליק את הפנס
שסבא הביא לי ליום ההולדת. זה לא היה סתם פנס פשוט. הוא היה
כסוף, עם פסי זהב עליו, ותמיד דמיינתי אותו כשרביט. בגלל זה
בכל פעם שהרגשתי פחד, אהבתי להחזיק בו כשהוא דולק, ולחשוב על
דברים אחרים, שמחים יותר.
פעם אחת, כשיובל ישן אצלי, שוב התחילו הרעשים, ושנינו לא
יכולנו להירדם.
"בוא, אני לא יכול לסבול את זה יותר". הוא הוריד את השמיכה
מעליו, לבש את נעלי הבית שלו והתגנב מחוץ לחדר. כולם כבר היו
ישנים.
"חכה לי", אמרתי לו. הורדתי את השמיכה מעליי, לבשתי את נעלי
הבית, ולקחתי איתי את הפנס שלי.
"אתה בטוח שאנחנו צריכים לעלות לשם"? שאלתי את יובל. הוא עצר,
הביט בי והשיב:
"בטח שכן. כבר הרבה פעמים סיפרת לי על הרעשים האלה שאתה שומע.
אני מתפלא שלא בדקת את זה עד עכשיו. אל תדאג, יהיה בסדר, אנחנו
נסתדר."
הנהנתי בראשי בהסכמה למרות שלא ממש האמנתי שהכל יהיה בסדר כמו
שיובל אמר. הדלקתי את הפנס והקרבתי אותו אליי. צעדנו בשקט לעבר
דלת היציאה מהבית ויצאנו. התחלנו לעלות בגרם המדרגות. מדרגה
אחרי מדרגה. לפתע, כאילו משום מקום הופיעה לפנינו אישה זקנה,
לבושה בחלוק בייתי ישן ובקושי הצליחה ללכת עם מקל ההליכה שלה,
ששמתי לב שרק העיק על אופן ההליכה שלה.
"מה אתם עושים פה בשעה כזו? אתם לא צריכים להיות כאן. זה מסוכן
בשבילכם להיות כאן."
שנינו הסתכלנו עליה ולא ידענו מה לומר. יובל חשב קצת ואמר,
"אנחנו רק עולים להביא משהו מלמעלה, מאחד השכנים". היא הסתכלה
עליו במבט שואל ואמרה, "טוב, אבל אני אומרת לכם, מסוכן שם
למעלה, תמיד אני אומרת שמסוכן ואף פעם לא מקשיבים לי".
"לילה טוב, גברת". אמרתי בביטחון וכיוונתי אליה את הפנס שלי.
היא אמרה עוד כמה דברים אבל אני ויובל לא ממש הספקנו לשמוע.
התחלנו להאיץ את קצב העלייה במדרגות לעבר דירה מספר 4. כשהגענו
לסוף המדרגות כבר היינו די עייפים והתנשמנו בכבדות. לפני ששמנו
לב, שוב החלו החבטות. שנינו עלינו עוד קומה בריצה, והצצנו
מלמעלה. הדלת נפתחה לרווחה. ראינו אותה יוצאת - היא הייתה
לבושה במכנסי טרנינג ארוכים ושחורים וחולצה קצרה. הוא לבש מכנס
ג'ינס כחול וחולצה שחורה ואחז חגורה. היא הייתה כסופה, עם
עיטורים של זהב עליה, במעגלים סביב כולה. אני ויובל הסתכלנו
אחד על השני בפחד ולא ידענו מה לעשות. האישה לא הפסיקה לבכות
וצעקה "תעזוב אותי, תעזוב אותי", בעוד הגבר התקרב אליה בצעדים
מאיימים והטיח בה שוב ושוב את החגורה. שמענו את ההצלפות
והרגשנו אותם אולי בדיוק כמוה.
"תשתקי כבר, כלבה מטומטמת", הוא צעק עליה. לפתע שמתי לב, שעל
אחת מעיניו ישנה אלומת אור עגולה. בלי לחכות הוא הסיט את מבטו
למעלה וראה אותי ואת יובל יושבים שם ובוהים בשניהם. התחלנו
לרוץ, לא רצינו להסתכל אחורה. לא חשבנו על כלום, רק לרוץ
ולברוח מהאיש עם החגורה. בזמן שאנחנו רצים החזקתי את הפנס שסבא
הביא לי חזק חזק קרוב ללב כדי שלא ייפול וישבר. יובל הסתכל
אחורה ואמר כשהוא מתנשם בכבדות, "אני חושב שהצלחנו להתחמק
ממנו".
"אמרתי לך שלא היינו צריכים לעלות". ואז משום מקום הוא הופיע.
זיפי זקן שלא גולחו כבר כמה ימים נראו על פניו, והוא החזיק
בידיו אקדח שחור. הוא לא היה מרשים כמו החגורה. הוא כיוון אותו
אלינו ושחרר את הנצרה ואמר, "אתם לא תספרו לאף אחד את מה שקרה
כאן, אתם שומעים אותי?" וירה.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי סבוך בתוך הסדינים המבולגנים, השמיכה
על הרצפה והכלבה שלי מעליי מלקקת אותי. ידעתי שאני אחרי
הנגאובר מאתמול בלילה. שירה שכבה לידי. אני לא זוכר אם שכבנו
או לא. היא הייתה יפה כשהיא ישנה. על השידה שלי היה מונח אותו
פנס. לא סתם פנס. הוא היה כסוף, עם פסי זהב עליו, ועדיין הזכיר
לי שרביט. ובצד, בשידה השנייה הייתה מונחת חגורה. לא סתם חגורה
- חגורה כסופה עם עיטורי זהב עליה. לא ידעתי אם להעיר את שירה
ולספר לה על החלום. הדבר היחיד שידעתי הוא שאני צריך להכין
לעצמי קפה שחור וחזק ולהפסיק לחלום על יובל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?


-כן.


-מצטערת מתוק,
אני שדכנית, לא
אלוהים.









השדכנית
הלנה-עמרם-אבוטבול
נאלצת לאכזב את
אפרוח ורוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/2/04 17:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיגל מוזס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה