הנהגת שלנו קופצת מהקבינה ונכנסת  לחצר בלי לומר מילה.
הבולונזית שואלת אותה מה קורה אבל היא פשוט ממשיכה ללכת. היא
היחידה שלא מפחדת מהבולונזית. אני יושב ומסתכל על הנמל הזה.
ספינה ענקית יושבת בקצה המזח. רכבת של אין סוף קרונות מחכה
להיטען בפחם ולנסוע דרך המדבר הזה לאיפשהו אחר. רוח בלתי נראית
שורקת מהקאריבי ולא מוצאת שום דבר לנענע. הבולונזית יורדת לחפש
את הנהגת. אני מסתכל בישבן שלה הולך. קצת חבל שהיא מטורפת.
בחצר מתחילות צעקות אבל זאת רק היא, אם הנהגת עונה לה, היא
עונה בשקט. אני יורד מהארגז/מושב שלי והולך להסתכל. בפנים יש
משפחה ומנגל ובקבוקים של אר סי קולה. זה לא כפר אפילו, רק
עשרים או שלושים בקתות מחוץ למסוף הפחם. יכול להיות שזה היישוב
הכי צפוני ביבשת הזאת אבל זה לא ממש מעניין אף אחד. הבולונזית
צועקת עכשיו על מישהו אחר בכלל. אומרת לו שאנחנו שילמנו
ושאנחנו חייבים להגיע לריאואצ'ה לפני הלילה. הוא ממשיך ללעוס.
אומר לה לא לדאוג.
אנחנו לבד עכשיו אנה, בסוף העולם, זאת ההזדמנות שלך לרצוח אותי
בשם המרקסיזם והפלסטינים וכל שאר הדברים שמדליקים לך את
העיניים אחרי כמה שורות של קוק. אבל העיניים שלה דלוקות על
משהו אחר. אולי היא רוצה לפוצץ את תחנת הנפט הזאת, אולי את
הרכבת. היא אומרת לי שהבקתות האלה כולן שייכות למשפחה שעושה
מנגל, שהם מחזיקים פה זונות בשביל המלחים ושהנהגת שלנו היא הבת
של בעלת הבית. עוד לא הבנתי אם היא באמת יודעת את הדברים האלה
או פשוט ממציאה אותם. אני מוצא את הנהגת אוכלת ארפה שמנונית עם
קצת עוף ושואל אותה מתי ניסע. היא אומרת שרק אחרי שהחברה
המטורפת שלי תירגע. אני מסביר לה שהיא בכלל חברה של הצרפתי
השיכור שהשארנו בקבו, ושאין סיכוי שהיא תירגע. היא ממשיכה
ללעוס. אני חוזר לטנדר. "היא כבר רצחה מישהו?" יוני שואל מתוך
שינה.  בהתחלה הוא לא הסכים לנסוע איתה, למרות  שהיא זאת שמצאה
את ההסעה היחידה במדבר המשונה הזה. אחר כך הוא נרדם בפינה
והשאיר אותי לדבר איתה. היא סיפרה לי על גיבוריה רוצחי השוטרים
ועל מחנות האימונים של החזית לשחרור פלסטין בבקעת הלבנון. אני
התעקשתי לשאול אותה דווקא על האיטלקי שהחבר שלה הרביץ לו
בבוגוטה, ואם זה היה בגללה.
זה היה בגללו, היא ענתה לי אחרי שתיקה ארוכה, לפעמים הוא
מגזים.
גם איתך?
אם מרביצים לי, חצי לוחשת, אני מרביצה חזרה. בפינה של העין
הענקית שלה יש משהו כמו דמעה. פתאום היא כמו ילדה ואני מעביר
גב יד חמה על הלחי הרכה שלה. לאט. את לא מרביצה לאף אחד. היא
תופסת לי את פרק היד חזק מאוד, אבל לא מנסה להרחיק אותי ואני
לא מנסה להשתחרר. רק מסתכל לה בעיניים. הרבה זמן עובר אבל היא
לא מרפה.
חלמתי על המדבר הזה, היא אומרת לי. רצינו למצוא מפרץ מבודד
ולהקים בו בית. או להצטרף לאיזה שבט נודד ושתקן ולהסיע רובים
וסמים דרך סופות חול אל לוחמי החופש. סיפרתי לה על החלומות
שלי- על ההרים המושלגים שעולים מהים והג'ונגלים שמטפסים על
המדרונות. ניסיתי להראות לה את הפסגות דרך אובך המדבר. זאת ארץ
מטורפת היא אמרה לי בדיוק כשהספינה והמזח והגדר החשמלית הופיעו
מולנו מתוך הכלום.  יום אחד אני אגור פה, שנינו אומרים ביחד.
היא עוזבת לי את היד. אבל לא במדבר, היא אומרת. נמאס לי
מהמדבר.