4:34

(זוכרת 4:35 של סיינט אטיין?)
מחכה לדקה המסויימת
לשמוע את השיר
יודע שגם את
באופן עקיף או ישיר
ופעם מותק
היינו קרניים של אור
רצים ערומים מכוכב לכוכב
נוצצים על אגלי הזיעה
של החיילים במחסומים
היום שנינו ברקים
מרוחקים
מרוסקים
חשמל ללא כיוון
וצחנת עלים שרופים
נ.ב.
לא זה לא אותו הברק
ששרף את הבית
כשהייתי בכיתה א'
כבר כתבתי על זה לפני שנה...
תמיד מנסה להקשיר אותי
כמה את דרמטית כשאת ישנה...

מבט רזה

לנועה הקצינה
יש פנים של חרסינה
ששברתי בטעות
ואותו הטעם שמגיל שלוש עשרה מחפש ולא מוצא.
אם לקצר: דיברנו, שכבנו, נגמר
ועכשיו לקראת שחרור מהיחידה
עושה אצלה טופס טיולים יוצא.

היא נותנת בי מבט רזה.

ידיים
ואותו שיר
ששוב לוקח אותי לשמיים
שיודע
שזאת מטאפורה זולה אבל עדיין
בשעת לילה זאת
מתנדף לו בינות כוכבים
לפגוש בך לכמה אנחות
לכמה הנחות
לכמה הנחיות למגעים
משפשפים ידיים ומודים ללילה עד כלות
שהופך כל קשרי עבר
וכל זרים לידידים

בתולין

והפיה של יעל על הגב
שמסתכלת בי
במבט מאשים
של כל אותם
בתולין שלא לקחתי
של כל אותם
חתיכות וברנשים
שרציתי להכיר ולא יצא לי בהם מהבפנים
אנשים שיכולתי לכתוב אותם פואמות
אבל הפכו בסוף, במקום, לעוד שירים קצרים.

4 שורות לטניה

על טעמן של הפטמות המופלאות ביותר שראיתי
כמו החלק הבשרני, הנגיס, של ניצני הוורדים
חשבתי בהתחלה ששיחקת בי ורק הרבה הרבה אחרי זה
שאו שהייתי צריך את זה, מותק, או שביקשתי ממך בלא יודעין.

מוות קטן

הים בטיול לילי נראה הרבה יותר מסוכן,
והגיטרה צורבת קווים מתמשכים בחול הלבן.
הרוח נושבת לכל הכיוונים בו זמנית,
מביאה איתה ריח מי-ים, מתוקה, מלוחה.
החול מתערבל סביב ראשך, לעינייך נכנס
ואת טוענת שבגלל זה את בוכה.
זה לא היופי שלך שמתיש אותי,
זו לא התשוקה הקפואה שמעייפת,
זה הצורך להזכיר לך כל הזמן
כמה את מושכת.
וכל נגיעה היא מוות קטן
וכל מוות קטן מקרב אותי
אליה.
עד כמה קל ממילה אחת לזרום
לנהר קפוא.
לשפוך כמויות של "אני"
ועדיין להחטיא את המטרה.
כי כל זה לא מספיק
בכדי לגשר ממתח למתח
כשמלמעלה צפימרחפים פניה
מאשימים
מפנקים
קוראים
וגורמים לי להרפות.
את לא נושכת שפתייך
כמו שעשית ממקודם.
לפני שמי הים שטפו את פניך
עד לא נשאר סימן לסומק או אודם.
והרוח מנסה לגבור על המילים
ולליבי מתגנבת תחושת סכנה איומה
ונזכר במילים שאמרו לי כבר פעם:
"לשמוע אותך מדברת זה בזבוז של דממה."