ישבנו על שפת ים המלח. כבר שבע בערב, עוד מעט שקיעה, אבל החוף
שוקק חיים. חבורה של בדואים לבושים בג'ינסים כהים מטיילים על
החוף הלוך ושוב, צוחקים בערבית. זקנות רוסיות עגולות מורחות
נכדים לבנים בקרם שיזוף. בחנייה שמאחורינו יושב זוג בתוך אוטו,
מקשיב למוזיקה. אני מזהה את השירים. שירים עצובים, כמעט כמוני.
והיא יושבת לידי, העור שלה מחוספס, מיוזע. השיער שלה פרוע,
נדבק לפנים שלה. היא לא יפה, היא לא חכמה, היא אפילו לא נחמדה
רוב הזמן. החברה הכי טובה שלי.
נכנסים למים? היא שואלת. יאללה נכנסים. והמים חמים ומלוחים.
כמו דמעות. כל הדמעות שלא העזתי להזיל זלגו לפה, וכל הבדואים
והזקנות הרוסיות והילדים הלבנים שוחים לי בדמעות. משתכשכים לי
בכאב, וגם היא בפנים. צפה על הדמעות שלי. לא מודעת בכלל, גם לא
תדע אף פעם.
די כבר להיות עצוב, היא מחייכת אלי. אני לא עצוב, אני משקר
ומחייך אליה חזרה. אתה אף פעם לא מספר לי כלום. אני לא מספר
לאף אחד כלום, הכי קרוב לבד. היא גלגלה את העיניים. אחר כך
הסתכלה לאופק וחייכה. לבסוף סובבה את הפנים שלה אלי ואמרה, לא
יעזור לך כלום. אתה בחיים לא תהייה לבד. פשוט הגיע הזמן שתפקח
את העיניים ותראה כמה אנשים פשוט עמדים פה ומחכים להחזיק לך את
היד.
נוסעים חזרה הבייתה. אין פה קליטה בשיט. אז שמים קלטת בטייפ.
שירים עצובים, כמעט כמוני. בסוף תספר לי למה אתה עצוב תמיד?
היא שואלת. אולי. אולי לא. לא. האוטו גולש לאט לעבר השקיעה,
שמתחבאת לפעמים מאחורי הגבעות שבדרך. הכל וורוד מסביב. וורוד
כמו העתיד שלא יהיה לי. השירים מתחלפים והשמיים הפכו לכחול
כהה. הקלטת נגמרה והשמיים שחורים.
החזרתי אותה הביתה. נעשה משהו בערב? לא נראה לי, היא ענתה. אני
יוצאת עם מישהו, אבל נדבר מחר טוב? אין בעייה עניתי. בי. הדלת
נטרקה והאור באוטו כבה. אני אוהב אותך, לחשתי. אבל היא לא
שמעה. גם לא תשמע. הכי קרוב לבד. |